"לא לוקחים קשה" מציג את ג'ניפר לורנס בשיא כוחה ככוכבת מוכשרת, אבל הקומדיה הרומנטית לא מצליחה להתרומם מעל התסריט הסתמי

שנתיים עברו מאז שג'ניפר לורנס זוכת האוסקר כיכבה בכל שובר קופות אפשרי - מאז היא השתדלה לשמור על פרופיל נמוך באופן יחסי. מאז שחזרה היא השתתפה עד כה בשני סרטים בלבד: הקומדיה "אל תסתכלו למעלה" וסרט הדרמה "CAUSAWAY". כעת לורנס מעלה הילוך, ויוצא סרט שלישי בכיכובה - "לא לוקחים קשה", קומדיה נועזת שמשלבת אלמנטים מקומדיות רומנטיות ומקומדיות סקס של שנות ה-90 ותחילת האלפיים.

בסרט החדש לורנס מגלמת את מאדי בת ה-32, צעירה שעובדת כנהגת אובר. יום אחד רכבה מעוקל בשל חוב שלא שולם, והיא נקלעת לקשיים כלכליים שמעמידים את בית ילדותה בסכנה. בצעד נואש, מאדי נענית למודעה של הורים עשירים שמחפשים צעירה שתצא עם בנם המופנם בן ה-19, פרסי (אותו מגלם כוכב ברודוויי אנדרו בארת' פלדמן), תעשיר את ניסיונו המיני ותעזור לו לצאת מהקליפה לקראת כניסתו לקולג' - ובתמורה על שירותיה היא תקבל רכב ביואיק.  

מאדי מהרהרת ביחד עם זוג חברים על ההצעה המוזרה ומגיעה למסקנה המוזרה לא פחות - כבר היו לה שלל סטוצים לאורך השנים, ואף פעם לא יצאה מהם עם כלי רכב. אז מה הביג דיל? היא שואלת ומזניקה את העלילה, שבמרכזה זנות בשיטת הסחר חליפין. מכאן ואילך, בשלב מוקדם למדי, הנרטיב הולך לאיבוד. פעם אחר פעם מאדי מנסה לשדל את פרסי בצורה וולגרית ומגושמת, ובכל פעם הוא נרתע ואף מפחד מהאגרסיביות שלה. 

"לא לוקחים קשה" הוא בראש ובראשונה המופע של לורנס. זו תצוגת תכלית של כוכבת (ומפיקת הסרט) בשיא כוחה וכישוריה. מי שזכתה באוסקר בגיל 22 וביססה את מעמדה כאחת הכוכבות המרשימות בהוליווד, מדגימה גם הפעם שהיא לא חוששת לקחת סיכונים. ככוכבת ומפיקה היא מביעה את חיבתה לתפקידים קומיים פיזיים, והסרט מספק לה לא מעט רגע סלפסטיק. 

הבמאי ג'ין סטופינסקי, שזהו סרטו השני אחרי "ילדים טובים", מציע גם הפעם קומדיה שבמרכזה צעירים שטופי הורמונים. גם הפעם הוא בונה עולם שבו כולם טובי לב, ללא סיכונים ממשיים או מכשולים ממשיים. הגאגים הביזאריים אמנם מצליחים להפתיע, אבל זה רק בגלל שהם תלושים לגמרי מהעלילה. 

התסריט שכתב סטופינסקי ביחד עם שותפו מימיו ב"המשרד", ג'ון פיליפס, יוצר מצבים קומיים על פי תבנית ידועה מראש: מאדי מבוגרת, מינית ובטוחה בעצמה, בעוד שפרסי צעיר, חרד ממיניות ונעדר ביטחון עצמי. כל ניסיון שלה להסתער עליו הוא מתכון לסצינה מופרכת — לעתים נטולת הקשר כלשהו — וחוזר חלילה. התרחישים השונים שהתסריט בונה נועדו להצחיק, וחלקם ממלאים את מטרתם. אך הכל מאולץ מדי והמכלול מסתכם באוסף של סצינות קומיות עם קשר רופף ביניהן.

אם יש סצינה אחת שצפויה להשאיר חותם כלשהו היא כנראה הקטטה של מאדי, בעירום מלא, עם חבורת ילדים שמנסים לגנוב את בגדיה בחוף הים. זה מגוחך כמו שזה נשמע, עד שנזכרים שנקודת המוצא של הסרט מבוססת על סיפור אמיתי. המפיקה השותפה נעמי אודנקירק הגתה את הרעיון אחרי שנחשפה למודעה באתר "קרייגסליסט" של זוג הורים שהציעו מכונית לכל אישה שתשכב עם בנם הצעיר. "הרעיון שמישהו יעשה דבר כזה — מיד הדפסתי והתחלתי לחשוב מה אפשר לעשות עם זה", היא סיפרה בראיונות. 

"לא לוקחים קשה" אמנם נוגע בסוגיות גדולות כמו אי־שוויון כלכלי וקשיי דור ה־Z, אבל לא באמת. יש קומדיות שעוסקות בנושאים רציניים, אבל זה לא עניינו של סטופינסקי. ניכר שהוא בונה על כוח המשיכה של לורנס ונכונותה להשתטות (גם בעירום) כתנאי מספיק להצלחה. זה לא הסרט שיציל את הז׳אנר.