הגיע הזמן להיפרד מ"המדריך לחיים בניו יורק"

לא מזמן הגיעה לסיומה העונה האחרונה של "המדריך לחיים בניו יורק", ואפשר לומר שהיא מוצלחת בדיוק כמו קודמותיה. גם בעונה הנוכחית ווילסון נתן לצופים בדיוק את מה שהם מבקשים ממנו: דימויים ויזואליים מטמטמים, תובנות מקוריות וסנטימנטים שקל להזדהות איתם, גם אם הם ספציפיים מאוד. באחד הפרקים, למשל, ווילסון מנסה להבין איך להתחיל להתאמן ומוצא את עצמו צופה בתחרות גידול דלועים, כשהוא מסביר שהרצון הגברי לגדול תמיד שם, אבל השאלה היא לאן מתעלים אותו; בפרק אחר הוא רוצה להתחיל לצפות במשחקי ספורט, ובסופו של דבר מוצא שקהילת אספני שואבי האבק (כן, מתברר שזה דבר) טובה יותר לאנשים חדשים.

המבנה של הפרקים נשאר דומה גם בעונה הנוכחית, ובסך הכל זו הג'ון-ווילסוניות שאנחנו מכירים מהעונות הקודמות. אבל בפרק 5, שהוא כנראה הפרק הכי משמעותי של העונה, מגיע טוויסט שראוי להתעכב עליו. בפרק הזה שואל ווילסון "איך לצפות בציפורים", וכשהוא מסתובב עם חבורה של צפרים, הוא מגלה שצפר יכול לספר לחבריו שהוא חזה בציפור נדירה מסוימת - ואף אחד לא יבדוק אותו. זו מערכת מבוססת אמון. המחשבות על אמת ועל שקר גורמות לווילסון להרהר גם בבחירות שעשה הוא עצמו, כיוצר דוקומנטרי שכביכול מחויב להציג ביצירותיו רק אירועים אמיתיים. אז, ובלב כבד משהו, הוא מתוודה בפני הצופים על תרמית משלו.

ווילסון מתייחס בדבריו לדימוי בלתי נשכח מהעונה הראשונה של הסדרה: אסלה שעולה על גדותיה, כשהנוזל החום המגעיל בסופו של דבר מציף את כל חדר השירותים. עכשיו היוצר מספר לנו שהצילום הזה לא אמיתי, הוא שחזור של סרטון שצילם מישהו אחר, ו-ווילסון לא יכול היה לשאת את המחשבה שהדימוי הזה לא יהיה שלו. אז הוא שכר אולפן מיוחד עבור הצילומים והחתים את אנשי הצוות שעסקו במלאכה על הסכם סודיות. בחשיפה הזו, ווילסון לכאורה מסכן את האמינות שלו כיוצר: רבים מהפריימים שלו הם מטורללים עד כדי כך שקשה להאמין שהם אמיתיים, ורבים מהמפגשים הם כל כך סמליים עד שקשה להאמין שהם ספונטניים. לכן, אולי עכשיו, כששקר אחד נחשף, הצופים יפקפקו ויחשדו שהיו כאן שקרים נוספים. אבל באותה מידה, ווילסון יכול היה גם להחליט לוותר על הווידוי הזה. בפועל, החשיפה לא מערערת לו את התדמית, אלא ההפך – היא דווקא ממקמת אותו כיוצר שאפשר לסמוך על המילה שלו.

כל פרקי הפודקאסט "אש! עם דורין אטיאס" (המלצה רותחת, אגב, אבל זו שיחה ליום אחר) נפתחים ב"שבועת האוסול": כל הדוברים מקריאים נוסח זהה שדרכו הם מבטיחים למאזינים, וכן אחד לשני, לבוא נקיים ולומר את האמת. השבועה הזו, שמאפשרת למאזין להיות רגוע ולדעת שכאן אף אחד לא יסבן אותו, מזכירה במידת מה את המהלך שעשה ווילסון בפרק הלפני אחרון של הסדרה שלו. כשהוא מודה ששיקר לנו בפעם ההיא בעבר, הוא בעצם מאשר שבכל שאר הפעמים הוא דבק במציאות כפי שהיא – ובכן, עד כמה שאפשר כשמדובר ביצירה מתוסרטת, בוימת וערוכה – וגורם לנו לבטוח בו באמת.

טוב עשה ג'ון ווילסון שסיים את "המדריך לחיים בניו יורק" בתום העונה השלישית, כשהיא עדיין אחד הדברים הכי טובים בטלוויזיה ועוד לפני מיצוי שהיה עלול להגיע בהמשך. "המדריך לחיים בניו יורק", כמו כל הפריימים המחורפנים שלה, הייתה סדרה חד פעמית – וכפי שווילסון מודה לצופיו בסוף כל פרק, עכשיו תורנו להודות לו על שהביא לעולם את היצירה הזו. עכשיו נשאר לחכות ולראות עם איזה יציאות גאוניות הוא יבוא בהמשך.