
כשמניחים את הידיים קרוב לגוף - מה שנקרא לעיתים "שכיבות סמיכה צרות" או Diamond Push-Ups - רוב העומס עובר ליד האחורית, כלומר שריר הטרייספס. גם החזה עדיין עובד, אבל פחות מאשר בגרסה הרחבה יותר. בגלל שהמרפקים נשארים קרובים לגוף לאורך התנועה, התרגיל דורש יותר שליטה ויציבות מהכתפיים ומהליבה של הגוף. הרבה אנשים מרגישים בגרסה הזאת שריפה חזקה יותר בידיים מאשר בחזה.

מיקום המרפקים עושה את ההבדל בשכיבות הסמיכה
לעומת זאת, בשכיבות סמיכה עם ידיים רחבות יותר לצדדים, שרירי החזה מקבלים יותר עבודה. המרפקים נפתחים החוצה, מה שיוצר עומס גדול יותר על אזור החזה והכתפיים הקדמיות. עבור מתאמנים רבים הגרסה הזאת מרגישה קלה יותר מהגרסה הצרה, בעיקר משום ששרירי החזה - שהם גדולים וחזקים יחסית - משתתפים יותר בתנועה ועוזרים לדחוף את הגוף למעלה.
אבל יש גם עניין חשוב של עומס על הכתפיים. לפי מומחי כושר ופיזיותרפיסטים, פתיחה רחבה מדי של הידיים עלולה להפעיל לחץ גדול יותר על מפרק הכתף, במיוחד אצל אנשים שסובלים מרגישות באזור הזה או עובדים שעות ארוכות מול מחשב. לכן הרבה מאמנים ממליצים לא להגזים עם רוחב הידיים, אלא למצוא מנח שמרגיש טבעי ונוח לגוף.
עוד הבדל משמעותי הוא רמת הקושי. שכיבות סמיכה צרות נחשבות אצל לא מעט מתאמנים למאתגרות יותר, בעיקר בגלל העבודה המוגברת של הטרייספס. מי שמתקשה להשלים הרבה חזרות בגרסה הזאת לא בהכרח "פחות בכושר" - אלא פשוט עובד עם דגש אחר על השרירים. זאת גם הסיבה שמתאמנים שרוצים לחזק את היד האחורית משלבים אותן הרבה פעמים בסוף אימון.
גם לשרירי הליבה יש תפקיד חשוב בשתי הגרסאות. הבטן, הגב התחתון והישבן עובדים כדי לייצב את הגוף ולמנוע קריסה של האגן. ככל ששומרים על גוף ישר יותר לאורך התנועה, כך התרגיל הופך יעיל יותר. מאמנים מדגישים שלא משנה איזו גרסה בוחרים - טכניקה נכונה חשובה יותר ממספר החזרות.
אז איזו גרסה "טובה" יותר? התשובה תלויה במטרה. מי שרוצה לעבוד יותר על החזה יעדיף בדרך כלל מנח רחב יותר של הידיים, בעוד שמי שמחפש לחזק את היד האחורית והיציבות יעדיף ידיים צמודות יותר לגוף. הרבה מאמני כושר בכלל ממליצים לשלב בין השתיים כדי ליצור אימון מאוזן יותר ולחלק את העומס בין קבוצות השרירים השונות.