האנטישמיות נכנסה לחדר הניתוח: רופאים יהודים מזהירים ממשבר אמון במערכת הבריאות האמריקאית

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ד"ר מישל אליסבורג, רופאת ילדים מקנטקי ופעילה ותיקה בארגוני רפואה יהודיים, טוענת כי מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר חל שינוי עמוק בשיח המקצועי במערכת הבריאות האמריקאית. לדבריה, רופאים ואנשי צוות יהודים מוצאים את עצמם יותר ויותר במצב שבו הם נדרשים להתגונן לא על החלטות רפואיות אלא על עצם זהותם.

לדבריה, מספר הדיווחים על אנטישמיות במוסדות רפואיים, בבתי ספר לרפואה, בכנסים מקצועיים וברשתות החברתיות של קהילת הבריאות זינק באופן משמעותי מאז תחילת המלחמה. מה שבעבר נחשב לשיח פוליטי חיצוני למקצוע, הפך לעיתים לחלק מהשיח הפנימי בתוך בתי החולים והאוניברסיטאות.

כאשר רופאים או סטודנטים לרפואה מתחילים לסווג קבוצות של בני אדם כראויות יותר או פחות לאמפתיה, נפגע העיקרון הבסיסי שעליו נשענת כל מערכת רפואית מודרנית

הדבר שמטריד במיוחד אנשי מקצוע רבים אינו עצם קיומו של ויכוח פוליטי. רופאים, כמו כל אזרח, זכאים להחזיק בדעות שונות. החשש נובע מהטענה שבמקרים מסוימים הגבול בין עמדה פוליטית לבין יחס מקצועי כלפי עמיתים או מטופלים מתחיל להיטשטש.

אליסבורג מספרת כי כאשר שיתפה עמיתים בתחושותיה לאחר אירועי 7 באוקטובר ובדאגתה לחטופים הישראלים, היא נתקלה, לדבריה, בתגובות עוינות ובהאשמות אישיות. בחלק מהמקרים, טענה, תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה הוצגה כהפרה של ערכים הומניטריים בסיסיים.

הוויכוח הזה חדר גם לשיח סביב שבועת היפוקרטס, המסמך האתי שעליו מושתת מקצוע הרפואה המודרני. לטענת רופאים יהודים, נוצר מצב אבסורדי שבו דווקא הם הואשמו בהפרת עקרון "ראשית, אל תזיק", משום שהביעו הזדהות עם קורבנות הטרור הישראלים או תמיכה במדינת ישראל.

מבקרי התופעה מזהירים כי מדובר בהתפתחות מסוכנת. כאשר רופאים או סטודנטים לרפואה מתחילים לסווג קבוצות של בני אדם כראויות יותר או פחות לאמפתיה, נפגע העיקרון הבסיסי שעליו נשענת כל מערכת רפואית מודרנית.

החשש הזה מקבל משנה תוקף לאור דיווחים שהצטברו בשנים האחרונות ממוסדות אקדמיים שונים. במספר בתי ספר לרפואה בארצות הברית דווח על מתיחות גוברת בין סטודנטים יהודים לבין קבוצות פעילות פוליטיות בקמפוסים. חלק מהסטודנטים העידו כי נמנעו מלהציג סממנים יהודיים או להביע עמדות ציוניות מחשש לפגיעה חברתית או מקצועית.

עבור רבים מהעוסקים בתחום, הסוגיה אינה נוגעת רק להווה אלא גם לעתיד. הסטודנטים של היום יהיו הרופאים, המנתחים ומנהלי המחלקות של מחר. השאלה שמטרידה חלק מאנשי המקצוע היא האם דור חדש של רופאים עלול להיכנס למערכת כשהוא נושא עמו תפיסות פוליטיות שעלולות להשפיע על שיקול הדעת המקצועי.

לצד הוויכוחים בתוך ארצות הברית, התפתחו גם יוזמות מחאה נגד מוסדות וחברות ישראליות בתחום הבריאות. במספר מדינות באירופה נרשמו קריאות להחרים חברות תרופות ישראליות או להפסיק שיתופי פעולה אקדמיים עם חוקרים ישראלים. רופאים ואנשי מחקר התנגדו למהלכים הללו וטענו כי מדע ורפואה חייבים להישאר מחוץ למאבקים פוליטיים.

המבקרים מזהירים כי חרמות מסוג זה עלולים לפגוע בראש ובראשונה בחולים. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במחקר רפואי, בפיתוח תרופות, בטכנולוגיות רפואיות ובחדשנות קלינית. פגיעה בשיתוף הפעולה המדעי אינה נתפסת בעיניהם כפגיעה במדינה מסוימת אלא כפגיעה בקידום הידע הרפואי כולו.

אליסבורג מצביעה על דוגמאות רבות לתרומה הישראלית לרפואה העולמית. מחקרים פורצי דרך בתחומי האלרגיה, הסרטן, בריאות הנפש, רפואת חירום והטכנולוגיה הרפואית שינו את חייהם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם. לדבריה, הניסיון לשפוט מחקר מדעי על פי מוצאו הלאומי מסכן את העיקרון שעליו נשען המדע המודרני.

בקרב רופאים יהודים רבים עולה גם זיכרון היסטורי מטריד. במהלך שנות השלושים בגרמניה החלו צעדי ההדרה של יהודים דווקא במוסדות שנחשבו משכילים ומתקדמים. רופאים יהודים סולקו מאיגודים מקצועיים, הודרו מאוניברסיטאות ואיבדו את יכולתם לעסוק במקצועם. אף שאיש אינו טוען כי המציאות כיום זהה, עצם הופעתם של סימני הדרה במוסדות רפואיים מעוררת רגישות מיוחדת.

מסיבה זו בוחרים יותר ויותר אנשי מקצוע יהודים לצאת בפומבי ולספר על חוויותיהם. במשך שנים רבות העדיפו רבים לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מעימותים. כעת, לטענתם, השתיקה עלולה להיות מסוכנת יותר מהדיבור.

אליסבורג עצמה השתתפה בדיונים מול גורמים בממשל האמריקאי ובפורומים מקצועיים שונים כדי להעלות את הנושא לסדר היום. היא טוענת כי אנטישמיות במערכת הבריאות אינה רק בעיה של יהודים אלא בעיה של המערכת כולה. ברגע שמערכת רפואית מתחילה להבחין בין בני אדם על בסיס זהותם, נפגעים כל המטופלים ללא יוצא מן הכלל.

מנגד, יש גם דוגמאות אחרות. אחת מהן היא בית החולים הדסה בירושלים, שבו עובדים זה לצד זה יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. במציאות הישראלית המורכבת, דווקא מוסדות רפואיים רבים מצליחים לשמר מרחב מקצועי שבו המטופל נמצא במרכז והזהות הפוליטית נשארת מחוץ לדלת.

בעיני אליסבורג, זהו המודל שאליו צריכה לשאוף גם מערכת הבריאות האמריקאית. מקום שבו רופא מטפל בכל אדם ללא קשר למוצאו, אמונתו או עמדותיו, ומקום שבו אנשי צוות רפואי יכולים לעבוד יחד גם כאשר הם חלוקים לחלוטין בסוגיות פוליטיות.

עבור הקהילה היהודית והישראלית־אמריקאית, הוויכוח הזה נוגע בשאלה עמוקה הרבה יותר מהיחס לישראל. הוא נוגע לאמון. האמון שמטופל מעניק לרופא שלו, האמון שרופא מעניק לעמיתיו והאמון שהחברה כולה מעניקה למערכת הבריאות.

כאשר רופאים יהודים מספרים שהם חוששים לחשוף את זהותם במקום העבודה, או כאשר סטודנטים לרפואה מעידים שהם מעדיפים לשתוק כדי להימנע מהוקעה ציבורית, מדובר בסימן אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המסר המרכזי שעולה מעדויותיהם פשוט אך משמעותי: ברגע שהפוליטיקה חודרת אל חדר הטיפולים, כולם מפסידים. החולה מפסיד, הרופא מפסיד והמערכת כולה מפסידה. לכן, בעיני רבים, המאבק הנוכחי אינו רק מאבק נגד אנטישמיות. זהו מאבק על שימור אחד העקרונות החשובים ביותר ברפואה המודרנית — החובה לראות קודם כל את האדם.