
שורשי הסיפור חוזרים לשנת 1942. כלי הרכב האמפיביים מדגם די-יו-קיי-דבליו פותחו עבור צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ונועדו להעביר חיילים וציוד בין ספינות לחוף. הם מילאו תפקיד חשוב בנחיתות בנורמנדי ובמערכה באוקיינוס השקט, אך כבר בתקופת המלחמה נרשמו מקרים של טביעות ותקלות. לאחר המלחמה נמכרו אלפי הכלים כעודפי צבא, ויזמים פרטיים החלו להסב אותם לאטרקציות תיירותיות.

מאחורי התדמית המשעשעת הסתתרה מציאות אפלה הרבה יותר, שבמהלכה הפכו כלי השיט הללו למעורבים בשורה ארוכה של אסונות קטלניים.
מה שהחל כגימיק משעשע הפך עם השנים לתעשייה משגשגת, אך גם לכזו שהייתה מלווה באזהרות בלתי פוסקות. אחת הטרגדיות הראשונות שזעזעו את הציבור התרחשה בשנת 1999 באגם המילטון שבמדינת ארקנסו. כלי שיט בשם "מיס מג'סטיק" החל לשקוע דקות ספורות לאחר תחילת הסיור. הנוסעים הבחינו במים החודרים פנימה, אך לא הספיקו להגיב. הסירה ירדה לקרקעית בתוך זמן קצר, ורק שמונה בני אדם שרדו. שלושה־עשר נוסעים, בהם ילדים קטנים, מצאו את מותם.
האסון הזה היה אמור להוות נקודת מפנה, אך בפועל מעט מאוד השתנה. כלי הרכב האמפיביים המשיכו לפעול ברחבי המדינה, למרות שורה ארוכה של תקלות ובעיות תחזוקה שתועדו לאורך השנים. בשנת 2015 אירעה תאונה נוספת, הפעם בסיאטל. אחד מכלי הרכב של חברת "רייד דה דאקס" איבד שליטה על גשר אורורה והתנגש באוטובוס עמוס בסטודנטים. חמישה בני אדם נהרגו ו-71 נפצעו. החקירה העלתה כי כשל מכני בציר הקדמי היה בין הגורמים המרכזיים לאסון.
שלוש שנים לאחר מכן התרחשה הטרגדיה הקשה ביותר. ביולי 2018 יצאה אחת מסירות החברה לשיט באגם טייבל רוק שבמדינת מיזורי, למרות אזהרות מזג אוויר חמורות. בתוך דקות נקלע כלי השיט לסופת רעמים עזה, רוחות חזקות וגלים גבוהים. הסירה טבעה לעומק של עשרות מטרים, ו-17 בני אדם נהרגו.
בין הניצולים הייתה טיה קולמן, שאיבדה באותו ערב תשעה מבני משפחתה. סיפורה הפך לאחד הסמלים הכואבים ביותר של האסון. עורכי הדין שייצגו את המשפחות טענו כי מדובר בטרגדיה שניתן היה למנוע, וכי מפעילי הסיורים והרשויות התעלמו במשך שנים מאזהרות ברורות.
מה שהפך את הפרשה למטלטלת במיוחד היה העובדה שהסכנות היו ידועות היטב. במהלך השנים פרסמה המועצה הלאומית לבטיחות בתחבורה שורת המלצות לשיפור בטיחות כלי השיט, בעקבות תקלות חוזרות ונשנות. למרות זאת, חלק גדול מהשינויים לא יושם במשך שנים. לפי נתוני המועצה, לפחות 37 בני אדם נהרגו ויותר ממאה נפצעו בתאונות הקשורות לכלי הרכב האמפיביים מאז הפכו לאטרקציה תיירותית.
עורך הדין רוברט מונגלוצ'י, שייצג משפחות רבות של קורבנות, האשים את הרשויות ואת מפעילי הסיורים בהעדפת שיקולי רווח על פני בטיחות. לדבריו, הממשלה "ישנה ליד ההגה", בעוד החברות עצמן המשיכו להפעיל כלים ישנים ומסוכנים.
האסונות החוזרים הובילו בהדרגה לסגירת הפעילות בערים רבות. בסן פרנסיסקו הופסקו הסיורים לאחר שעלויות הביטוח זינקו, ובפילדלפיה נאלצו המפעילים לסגור בעקבות התייקרות חדה בפרמיות. גם במיזורי הגיעו החברות להסדרים כספיים עם משפחות הקורבנות, אם כי הסכומים המדויקים לא פורסמו.
בשנת 2026 נרשמה מכה נוספת עבור בני המשפחות, כאשר שופט פדרלי ביטל עשרות אישומים פליליים נגד המעורבים באסון במיזורי. עבור קרוביהם של ההרוגים הייתה זו מכה קשה במיוחד. רבים מהם טענו כי לאחר כל השנים, החקירות והעדויות, איש עדיין לא נדרש לשלם מחיר אישי על אחת הטרגדיות הקשות בתולדות התיירות האמריקאית.
הסיפור של "סירות הברווז" ממחיש כיצד המצאה שנולדה בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה והפכה לאטרקציה תמימה לכאורה, הוסיפה לפעול גם כאשר סימני האזהרה נערמו בזה אחר זה. עבור עשרות משפחות שאיבדו את יקיריהן, מדובר לא בסיפור על תאונות מצערות, אלא בכישלון מתמשך של מערכת שלמה — כישלון שהפך כלי תיירות צבעוניים למלכודות מוות צפות.