האם ישראל עדיין רוצה אותנו? מנהיג היהדות הרפורמית מזהיר מקרע היסטורי

ירושלים – במשך עשרות שנים נחשבה יהדות ארצות הברית לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר של מדינת ישראל. היא גייסה תרומות, הפעילה לחץ פוליטי בוושינגטון, תמכה בארגונים ישראליים והייתה שותפה כמעט לכל מאבק מדיני או ביטחוני שניהלה ירושלים. אולם כיום, כך מזהיר הרב ריק ג'ייקובס, אחד המנהיגים היהודים המשפיעים ביותר בצפון אמריקה, מערכת היחסים הזאת ניצבת בפני אחד המשברים החמורים בתולדותיה – ולא בגלל אירוע חיצוני, אלא בשל החלטות שמתקבלות בתוך ישראל.

ג'ייקובס, נשיא איחוד היהדות הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בימים אלה בישראל, אומר כי לצד ההתמודדות עם גל האנטישמיות העולמי והמאבק לשימור התמיכה בישראל בארצות הברית, הוא מוצא את עצמו נאלץ להסביר שוב ושוב מדוע המדינה היהודית מקדמת, לדבריו, צעדים שפוגעים דווקא במיליוני יהודים הרואים בה את ביתם הלאומי.

לצד ההתמודדות עם גל האנטישמיות העולמי והמאבק לשימור התמיכה בישראל בארצות הברית,הרב ג'ייקובס מוצא את עצמו נאלץ להסביר שוב ושוב מדוע המדינה היהודית מקדמת, לדבריו, צעדים שפוגעים דווקא במיליוני יהודים

בריאיון העניק ג'ייקובס תמונה מורכבת. מצד אחד, הוא מדגיש כי מרבית יהודי ארצות הברית ממשיכים לראות בישראל חלק בלתי נפרד מזהותם. מצד שני, הוא מזהיר כי תחושת הניכור כלפי הממשלה הולכת ומעמיקה, בעיקר בקרב יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, המהווים את רוב הקהילה היהודית בארצות הברית.

לדבריו, שיקום היחסים אינו יכול להתבסס רק על מסעות הסברה ועל ביקורי משלחות. "אפשר להשקיע מאמצים דיפלומטיים ולבנות גשרים", הוא אומר, "אבל כל עוד הכנסת ממשיכה לקדם חקיקה שנתפסת כפוגעת ביהודים שאינם אורתודוקסים, יהיה קשה מאוד לשכנע אנשים שהם באמת רצויים כאן".

במוקד הביקורת שלו עומדות שתי יוזמות מרכזיות. הראשונה היא הצעת חוק הכותל, שלטענתו עלולה להעניק לרבנות הראשית שליטה רחבה יותר על הנעשה באתר הקדוש ולצמצם עוד יותר את האפשרות לקיים בו תפילות לא־אורתודוקסיות. השנייה היא היוזמות לשינוי חוק השבות, שבגרסאות שונות מבקשות לצמצם את ההכרה בגיורים שאינם אורתודוקסיים.

עבור ג'ייקובס, מדובר בהרבה יותר ממחלוקת הלכתית. לדבריו, המסר שמקבלים מיליוני יהודים מעבר לים הוא שהם מוזמנים לתמוך בישראל, אך יהדותם עצמה אינה זוכה להכרה מלאה מצד המדינה שהם רואים כביתם הלאומי.

הדברים מקבלים משנה תוקף דווקא על רקע העלייה באנטישמיות בעולם מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. בעוד שקהילות יהודיות בארצות הברית מתמודדות עם איומים, הפגנות, השחתת בתי כנסת והגברת האבטחה סביב מוסדות יהודיים, מתקשים רבים להבין, לדבריו, כיצד דווקא עכשיו עולות בישראל הצעות שעלולות להקשות על חלק מהם לעלות ארצה או להתפלל לפי דרכם בכותל המערבי.

ג'ייקובס אינו מסתיר גם את דאגתו מהשחיקה בתמיכה הפוליטית בישראל בארצות הברית. במשך שנים הייתה התמיכה בישראל אחד הנושאים הבודדים שזכו להסכמה רחבה בין הדמוקרטים לרפובליקנים. כיום, לדבריו, המציאות משתנה במהירות.

לדבריו, רוב המחוקקים הדמוקרטים עדיין תומכים בישראל, אולם המתחים הולכים ומחריפים. במקביל, הוא מזהה גם שינויים מסוימים בקרב חלקים מהמפלגה הרפובליקנית. מבחינתו, אובדן התמיכה הדו־מפלגתית אינו רק בעיה פוליטית זמנית, אלא איום אסטרטגי שעלול ללוות את ישראל במשך שנים רבות.

בהקשר הזה הוא התייחס גם לדבריו האחרונים של סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס, שאמר כי לישראל אין בעלת ברית חזקה יותר מארצות הברית וקרא למבקרי הממשל להיזהר בהתבטאויותיהם. ג'ייקובס אמר כי הופתע מהטון שבו נאמרו הדברים וציין שמעולם לא שמע בעבר מסרים דומים מצד מנהיגים אמריקאים כלפי ישראל או כלפי יהדות ארצות הברית.

לצד הביקורת על הממשלה בישראל, ג'ייקובס מדגיש כי אין לבלבל בין ביקורת פוליטית לבין התרחקות מהמדינה. לדבריו, גם יהודים אמריקאים שמבקרים בחריפות את מדיניות הממשלה ממשיכים להרגיש מחויבות עמוקה לישראל ולביטחונה. הוא מזהיר מפני הנטייה להציג כל ביקורת כעוינות, משום שלדבריו הדבר רק מעמיק את הקרע.

נושא נוסף שמטריד אותו הוא האלימות ביהודה ושומרון. לדבריו, רבים מיהודי ארצות הברית מתקשים להבין כיצד ישראל אינה פועלת בתקיפות רבה יותר נגד אלימות של מתנחלים קיצונים כלפי פלסטינים. הוא מדגיש כי אפשר לאהוב את ישראל, לתמוך בזכותה להגן על עצמה ואף להזדהות עם מאבקה הביטחוני – ובמקביל למתוח ביקורת על תופעות שלדעתו אינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של המדינה.

ג'ייקובס הקדיש חלק נרחב מדבריו גם לאנטישמיות הגואה בארצות הברית. לדבריו, כמעט כל אירוע יהודי משמעותי דורש כיום אבטחה כבדה, ובקהילות רבות אנשים חוששים להגיע לבתי כנסת, למחנות קיץ ולמרכזים קהילתיים ללא אמצעי ביטחון מוגברים. הוא שיבח את הקונגרס האמריקאי על התקציבים שאישר להגנת מוסדות יהודיים, אך הדגיש כי האחריות לביטחון האזרחים היהודים אינה יכולה ליפול על כתפי הקהילות בלבד.

עם זאת, הוא מבקש להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית על ישראל. לדבריו, ישנם גורמים שמנצלים את הסכסוך כדי להפיץ שנאה כלפי יהודים, אך מנגד יש גם אנשים שמביעים דאגה כנה לזכויות הפלסטינים ובו בזמן תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה. ערבוב בין שתי הקבוצות, הוא טוען, פוגע ביכולת לנהל דיון ציבורי אמיתי.

את דבריו מסכם ג'ייקובס בשאלה שלדבריו חוזרת ועולה בקרב חברי קהילתו שוב ושוב: האם ממשלת ישראל עדיין רואה ביהדות הרפורמית שותפה מלאה למפעל הציוני. לדבריו, התנועה הרפורמית היא התנועה הציונית הגדולה ביותר בצפון אמריקה, ורוב הישראלים כלל אינם רואים בה גוף זר או עוין. אולם כאשר שרים וחברי כנסת תוקפים שוב ושוב את הזרמים הלא־אורתודוקסיים ומקדמים חקיקה שנתפסת כמפלה אותם, רבים בקהילה מתחילים לשאול שאלה כואבת הרבה יותר: האם אהבתם לישראל עדיין זוכה לאהבה בחזרה.

זו אולי אינה שאלה הלכתית או פוליטית בלבד. עבור מיליוני יהודים בארצות הברית, היא נוגעת לשאלה הבסיסית ביותר של הקשר עם המדינה היהודית – האם ישראל רואה בהם חלק בלתי נפרד מהעם היהודי, או רק בני ברית כל עוד הם תומכים בה מרחוק. עבור ג'ייקובס, התשובה לשאלה הזאת תקבע לא רק את עתיד היחסים עם יהדות התפוצות, אלא גם את מעמדה של ישראל בעולם היהודי בעשורים הבאים.