
המחקר, שפורסם בטייוואן ובחן נתונים של כמיליון אנשים נשואים, התייחס לדמנציה מכל הסיבות, לרבות אלצהיימר ודמנציה וסקולרית. הממצאים היו עקביים בין שני המינים ובין סביבות מגורים שונות, בהן אזורים עירוניים, פרווריים וכפריים. עם זאת, נרשמה הפחתה קלה בסיכון בקרב בעלי הכנסה גבוהה יותר וכאלה שיש להם מספר רב יותר של ילדים.

המחקר שגילה את הסיכון הבלתי צפוי של חיי הנישואים
כדי להסביר את התופעה, החוקרים מעלים מספר תיאוריות מרכזיות, שהראשונה שבהן נוגעת לבחירת בן הזוג. אנשים נוטים לבחור שותפים לחיים בעלי רקע השכלתי, מקצועי ואורח חיים דומה. מכיוון שהשכלה גבוהה, הכנסה, תזונה בריאה ופעילות גופנית מפחיתות את הסיכון לדמנציה, גורמים מוקדמים אלו משפיעים על שניהם במקביל לאורך השנים.
מעבר לכך, בני זוג חולקים אורח חיים וסביבת מגורים משותפת לאורך עשרות שנים. התזונה, רמת הפעילות הגופנית והתנאים הכלכליים המשותפים משפיעים ישירות על תהליכי ההזדקנות הקוגניטיבית של שניהם. עם זאת, החוקרים מציינים כי גורמים אלו אינם מספקים הסבר מלא, מכיוון שהקשר בין תחלואת בני הזוג נצפה גם בקרב האוכלוסיות העשירות, המשכילות והבריאות ביותר.
גורם מרכזי נוסף ואפשרי הוא העומס הכבד המוטל על בן הזוג המטפל. כאשר אחד מבני הזוג מפתח דמנציה, השני הוא בדרך כלל הראשון להגיש טיפול יומיומי, לעיתים קרובות ללא תמיכה או תמורה. הטיפול כרוך ברמות גבוהות של דיכאון, מתח, תסכול ואשמה, העלולים להוביל להתדרדרות בריאותית ולהגברת הסיכון לדמנציה. המחקר אף הראה כי בהיעדר ילדים שיכולים לסייע בטיפול, הנטל נופל במידה רבה יותר על האישה.