
היום קשה לזהות את המקום ההוא. בקטע שבין שרמן ויי לשדרות ויקטורי מצא כתב ה"ניו יורק פוסט" תמונה עגומה של אוהלים, חנויות סגורות, אשפה וסימנים גלויים לשימוש בסמים. מקטרות קראק, מחטים ובקבוקי ויסקי ריקים היו פזורים סמוך למאהלים מאולתרים. בגדים, פסולת ואפילו צנצנות מיונז פתוחות כיסו חלק מהמדרכות, ובתחנות אוטובוס נמצאו כפיות מתכת שבורות ומצתים — אביזרים המזוהים עם שימוש בסמים.
רבים מבתי העסק לאורך הקטע המדובר כבר סגורים וחלונותיהם מכוסים בלוחות. אלה שנותרו פתוחים מתארים מציאות שבה איש אינו יודע מה יחכה מחוץ לדלת ביום הבא. באחד המקרים נאלצה חנות מוזלת להעביר את כניסת הלקוחות שלה לסמטה שממערב לשדרה, משום שמאהל חסרי בית חסם את הכניסה המקורית הפונה לוואן נייס.

רבים מבתי העסק לאורך הקטע המדובר כבר סגורים וחלונותיהם מכוסים בלוחות. אלה שנותרו פתוחים מתארים מציאות שבה איש אינו יודע מה יחכה מחוץ לדלת ביום הבא. באחד המקרים נאלצה חנות מוזלת להעביר את כניסת הלקוחות שלה לסמטה שממערב לשדרה, משום שמאהל חסרי בית חסם את הכניסה המקורית הפונה לוואן נייס.
ג'ורג' באראק, יליד סוריה שעבד רק את יומו השני כקופאי בחנות, התקשה להאמין למראה עיניו. "זה כל כך עצוב, כל כך עצוב. אנחנו בקליפורניה, המדינה הטובה ביותר בארצות הברית, נכון?" אמר. בקשתו מן הרשויות הייתה בסיסית: "אני מקווה שהעיר תוכל לעזור קצת לנקות את זה".
עזיז סקסניאן, ילידת לוס אנג'לס העובדת כסייעת שיניים בעסק סמוך, סיפרה כי חסרי בית מתמקמים ממש מול בתי העסק. לדבריה, לקוחות שואלים את העובדים מדוע אינם יכולים "להיפטר מהם". בעל המרפאה שבה היא עובדת רכש אותה רק לפני כחצי שנה בתקווה שהאזור יתאושש, אבל המציאות ברחוב אינה מעודדת. "אנחנו מקווים שהמסים שלנו ילכו למקום שבו מצב כזה לא יתקיים ברחובות", אמרה. "זה עצוב מאוד. היינו רוצים שהעירייה תעשה משהו".
הפער בין ואן נייס של היום לבין השדרה שנחרתה בזיכרונם של תושבי העמק לפני כחצי מאה כמעט בלתי נתפס. ריק מקלוסקי היה אחד מבני הנוער ששייטו בה בשנות ה־70. עם מצלמה חדשה ביד הוא תיעד נערים מחייכים, מכוניות, חנויות הומות ובית קולנוע שעל שלטו התנוסס שמו של הסרט החדש באותה תקופה — "הסנדק".
התצלומים שלו, שפורסמו לימים בספר "שדרות ואן נייס 1972", נראים כיום כמעט כתיעוד מעיר אחרת. "השדרה הזאת הייתה מקום המפגש שלנו", סיפר מקלוסקי. "המתח היחיד היה אם בנים רבו על בחורה. לא היו חסרי בית ולא הייתה פשיעה".
ואן נייס הייתה אז הרבה יותר מציר תחבורה. צעירים הגיעו אליה מכל רחבי העמק כדי לראות ולהיראות. המכוניות היו חלק מההצגה, המדרכות והמסעדות היו מקומות המפגש, והשדרה הפכה לסמל של תרבות הנוער בדרום קליפורניה. הפופולריות שלה הייתה גדולה מספיק כדי להעניק את שמה לסרט הוליוודי שלם.
כשמקלוסקי חזר אל המקום עשרות שנים לאחר מכן, הנוסטלגיה התחלפה בהלם. "לא היה שום דמיון למה שהיה", אמר. "זה הידרדר כל כך. זה היה מדכא. אין לי שום רצון לחזור".
מאחורי התמונות הקשות מסתתרת גם שאלה פוליטית: מי אחראי למצב, ומדוע אחד הרחובות המרכזיים בעמק הגיע לנקודה הזאת? חברת מועצת העיר אימלדה פדייה, המייצגת את המחוז השישי שבו נמצא הקטע המדובר של שדרות ואן נייס, לא השיבה לבקשת תגובה של העיתון.
עבור בעלי העסקים שנותרו במקום, זו אינה שאלה תיאורטית על מדיניות עירונית. הם משלמים מסים, פותחים את הדלת בכל בוקר ומנסים לשכנע לקוחות להגיע גם כאשר אוהלים מוקמים מול הכניסה וסימנים לשימוש בסמים נמצאים במרחק מטרים ספורים מהם. כאשר עסק נאלץ להעביר את הכניסה שלו משום שהמדרכה נחסמה, המשבר כבר נמצא ממש על סף הדלת.
גם עבור תושבי עמק סן פרננדו אין מדובר ברחוב צדדי שאפשר פשוט להימנע ממנו. שדרות ואן נייס הן אחד מעורקי התחבורה והמסחר המזוהים ביותר עם העמק. דווקא משום כך, התמונות מהקטע המוזנח שלהן צורבות כל כך: זהו רחוב שהיה פעם שם נרדף לבילוי, מכוניות וחיי נוער, וכעת חלק ממנו מזוהה עם אוהלים, סמים וחנויות נטושות.
אולי אין מי שמסכם את השינוי טוב יותר ממקלוסקי. הוא הכיר את ואן נייס כשהבעיה הגדולה של בני הנוער הייתה מי רב עם מי על בחורה. חמישים שנה אחר כך הוא חזר ומצא מקום שלדבריו כמעט אינו מזכיר את הרחוב שבו גדל.
פעם צעירים הגיעו לוואן נייס מכל רחבי לוס אנג'לס רק כדי להיות שם. היום, אחד האנשים שתיעדו את ימי הזוהר שלה אומר שאינו רוצה לחזור.