קליפורניה נשארת בלי רופאי נשים: הרובוט שיולד שוב ושוב מכשיר את הדור הבא של המיילדות 

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

אלא שאנני אינה שומעת דבר. היא אינה אישה, אלא בובת סימולציה רפואית מתקדמת, בעלת עור מסיליקון, גפיים גמישות ומערכת שמסוגלת לדמות לידה כמעט אמיתית. בבית הספר לסיעוד של אוניברסיטת קליפורניה סטייט פולרטון היא יולדת שוב ושוב, משום שמאחורי התרגיל הזה מסתתר אחד המשברים הגדולים והפחות מדוברים של מערכת הבריאות בקליפורניה: הולך ונוצר מחסור חמור באנשי מקצוע שמסוגלים ללוות נשים בהריון ולהביא תינוקות לעולם.

אנני יכולה לדמות לידה רגילה, לידת עכוז, רעלת היריון, פרע כתפיים ושורה של מצבי חירום מיילדותיים. הסטודנטיות נדרשות לזהות את הבעיה, להגיב נכון ולהשלים את הלידה, בעוד המרצים צופים בהן מחדר סמוך. אם הן אינן פועלות נכון, גם אנני אינה "יולדת". המערכת נועדה להכניס אותן ללחץ, לאלץ אותן לקבל החלטות בזמן אמת ולהתמודד עם מצבים שבהם טעות קטנה עלולה, בעולם האמיתי, להפוך לסכנת חיים.

ההכשרה הזאת נעשית דחופה יותר משנה לשנה. לפי תחזיות שפורסמו בתחום בריאות היולדות, קליפורניה עלולה להגיע עד 2030 למחסור של יותר מאלף רופאי נשים ומיילדות. התמונה הארצית אינה מעודדת יותר: מחקרים מצביעים על כך שבעשור הקרוב צפוי מחסור ברופאי נשים ברוב מדינות ארצות הברית.

באוניברסיטת קליפורניה סטייט פולרטון משקיעים בתוכנית הכשרה אינטנסיבית. מדי שנה לומדות בה עשרות סטודנטיות, ועד לסיום לימודי התואר השני הן נדרשות לצבור ניסיון בלידות ובטיפול בנשים הרות. הן לומדות לא רק כיצד לבצע לידה, אלא גם כיצד לטפל בנשים לאורך שלבים שונים של חייהן — מגיל ההתבגרות, דרך שנות הפוריות ועד לאחר גיל המעבר.

במקביל, יותר ויותר אזורים בקליפורניה הופכים למה שמכונה "מדבריות טיפול ביולדות" — מקומות שבהם אין בית חולים קרוב עם מחלקת לידה, אין די רופאי נשים ולעיתים גם אין מסגרת קבועה למעקב היריון. מחלקות יולדות נסגרו בשנים האחרונות ברחבי המדינה, ובאזורים כפריים ובחלקים מהעמק המרכזי ומהאימפריה הפנימית הפערים חריפים במיוחד.

ג'נט קופמן, חוקרת במכון למדיניות בריאות באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, מצביעה על פער גיאוגרפי ברור: באזורי החוף יש בדרך כלל ריכוז גבוה יותר של רופאים, בעוד שבעמק המרכזי ובאימפריה הפנימית מספרם נמוך יותר. המשמעות היא שנשים המתגוררות הרחק מהמרכזים העירוניים הגדולים נאלצות לעיתים לנסוע מרחקים ארוכים כדי להגיע לבדיקה, למעקב היריון — ובמקרים מסוימים גם ללידה עצמה.

במחוזות ריברסייד וסן ברנרדינו, למשל, יש נשים שנוסעות יותר משעה כדי להגיע לבית חולים שבו ניתן ללדת. עבור אישה שנמצאת כבר בצירים, המרחק הזה אינו רק אי־נוחות. הוא עלול להפוך לסיכון ממשי.

כאן נכנסות המיילדות לתמונה. סוג'ובי ואנשי מקצוע נוספים טוענים כי הן אינן אמורות להחליף את רופאי הנשים, אלא לאפשר להם להתמקד במקרים המורכבים ביותר. רוב ההריונות, לדבריה, אינם דורשים התערבות רפואית אינטנסיבית, ומיילדות יכולות לנהל הריונות ולידות בסיכון נמוך, לבצע מעקב ולספק טיפול רציף לנשים.

"לידה היא תהליך פיזיולוגי", מסבירה סוג'ובי. "ברוב המקרים אין צורך בהתערבות גדולה. צריך תמיכה וטיפול טוב". כאשר מתפתח סיבוך, רופא נשים נכנס לתמונה. אבל כאשר מיילדות מטפלות בהריונות בסיכון נמוך, הן מפנות לרופאים זמן ומשאבים לטיפול בנשים שנמצאות בסיכון גבוה.

זו גם הסיבה שבאוניברסיטת קליפורניה סטייט פולרטון משקיעים בתוכנית הכשרה אינטנסיבית. מדי שנה לומדות בה עשרות סטודנטיות, ועד לסיום לימודי התואר השני הן נדרשות לצבור ניסיון בלידות ובטיפול בנשים הרות. הן לומדות לא רק כיצד לבצע לידה, אלא גם כיצד לטפל בנשים לאורך שלבים שונים של חייהן — מגיל ההתבגרות, דרך שנות הפוריות ועד לאחר גיל המעבר.

סוג'ובי עצמה יילדה לאורך הקריירה שלה יותר מ־5,000 תינוקות. היא אפילו יילדה את נכדתה. את המספר המדויק היא כבר אינה יודעת, משום שלדבריה הפסיקה לספור לפני יותר משני עשורים.

אלא שגם אם מספר המיילדות יגדל, קיימת בעיה נוספת: כסף. מיילדות מקדישות בדרך כלל זמן רב יותר לכל מטופלת, ולכן הן מסוגלות לטפל בפחות נשים ביום. התוצאה היא מודל כלכלי שמקשה עליהן להתפרנס, במיוחד כאשר חלק גדול מהיולדות במדינה מבוטחות באמצעות תוכנית מדיקאל.

כ־41% מהלידות בקליפורניה ממומנות באמצעות מדיקאל, אך אנשי מקצוע בתחום טוענים כי שיעורי ההחזר שמקבלות המיילדות נמוכים מדי. במקרים מסוימים, ההכנסה פשוט אינה מאפשרת להן להחזיק מרפאה, לשלם ביטוח מקצועי ולתת טיפול ממושך כפי שהמקצוע דורש.

ליז דונלי, מאיגוד המיילדות־האחיות של קליפורניה, אומרת כי מדובר באחת החסימות המרכזיות בפני הרחבת המקצוע. גם כאשר יש ביקוש וגם כאשר נשים מעוניינות בטיפול של מיילדת, המערכת הכלכלית אינה תמיד מאפשרת לספק אותו.

הבעיה הופכת חמורה במיוחד כאשר מדובר באזורים מרוחקים. מיילדות־אחיות מוסמכות עובדות בדרך כלל בבתי חולים ובמרכזים רפואיים, בעוד שמיילדות מורשות עשויות לפעול גם במרכזי לידה או בבתי המטופלות. לידה מחוץ לבית החולים אינה מתאימה לכל אישה, ובמקרה של סיבוך יש צורך בהעברה מהירה לבית חולים. אך באזורים שבהם ממילא אין כמעט שירותי לידה, נוכחותה של מיילדת עשויה להיות ההבדל בין טיפול מסודר לבין כמעט שום טיפול.

לכן אנני, הבובה היולדת בפולרטון, היא הרבה יותר מגימיק טכנולוגי. כל לידה שהיא מדמה היא אימון לקראת רגע שבו אחת הסטודנטיות תעמוד מול אישה אמיתית, אולי במקום שבו בית החולים הקרוב נמצא במרחק של עשרות קילומטרים.

אמיליה קוב, מקרן הבריאות של קליפורניה, מתארת את המיילדות כמשאב שעדיין אינו מנוצל מספיק. לדבריה, בארצות מפותחות רבות שילובן במערכת הבריאות הוא חלק טבעי מהטיפול ביולדות, בעוד שבארצות הברית תפקידן עדיין מצומצם יחסית.

הפרדוקס בקליפורניה חד במיוחד: אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם מאבדת מחלקות יולדות, מתקשה להביא רופאים לאזורים מסוימים ורואה נשים נוסעות שעה ויותר כדי ללדת. במקביל, יש אנשי מקצוע שיכולים לסגור חלק מהפער — אך המערכת עדיין אינה משתמשת בהם בהיקף הדרוש.

ולכן אנני תמשיך ללדת. פעם אחר פעם, בלי להתעייף ובלי לצאת לחופשת לידה. כל תינוק מדומה שהיא מביאה לעולם נועד להכין מיילדת אמיתית ליום שבו היא תהיה זו שתעמוד בחדר הלידה — אולי במקום שבו כבר כמעט לא נשאר אף אחד אחר.