
הקשת, שהתנשאה לגובה של כ-90 רגל, עדיין עמדה במקומה ב-23 בספטמבר, אך עד הערב של 27 בספטמבר כבר נעלמה. ברשות הפארקים הלאומיים לא יודעים לקבוע בדיוק מתי התרחשה הקריסה, אך מעריכים שהיא אירעה במהלך שלושת הימים שבהם הפארק היה סגור בעקבות הסופה הטרופית נולו.
הסופה הביאה לאי הגדול גשמים כבדים ורוחות חזקות, שגרמו להצפות בזק ולסגירת כבישים. עם זאת, הקריסה לא הגיעה ללא סימנים מוקדמים: במשך שנים ספגה הקשת פגיעות חוזרות של גלים, רעידות אדמה וסדקים שהלכו והעמיקו באזור המצוקים.

קשת הסלע האייקונית של הוואי קרסה אחרי כ-550 שנה
Hōlei Sea Arch נוצרה לפני כ-550 שנה, כאשר גלי האוקיינוס כרסמו לאורך השנים בזרם לבה עתיק ויצרו את הקשת הטבעית. היא עמדה בקצה Chain of Craters Road והפכה לאחת מנקודות הצילום המזוהות עם הפארק, שמושך מבקרים בזכות נופי הלבה והרי הגעש הפעילים שבו.
המצב באזור החמיר במיוחד לאחר ההתפרצות של הר הגעש קילוואה ב-2018 והקריסה בפסגתו, כאשר רעידות אדמה פגעו במצוקים שסביב הקשת. בינואר 2020 נסגר אזור התצפית המקורי לאחר שהתגלו סדקים חדשים וחוסר יציבות, וכעבור כמה חודשים נפתחה נקודת תצפית חדשה במרחק בטוח יותר מקצה המצוק.
בהמשך אותה שנה נגרם לקשת נזק נוסף, כאשר גלים חזקים במהלך הסופה הטרופית דארבי תלשו חלק מסלע בחלקה התחתון. למרות השינויים שכבר נראו לעין, האתר המשיך למשוך מבקרים - וכמה מהם סיפרו לאחר הקריסה כי הבחינו בעצמם בשינויים משמעותיים במבנה לאורך השנים.
"עוד היינו שם ב-23 בספטמבר בסביבות 10 בבוקר, וכנראה היינו בין האחרונים שראו אותה עדיין עומדת", כתב אחד המבקרים בפייסבוק. מבקר אחר סיפר כי הקשת הופיעה בתמונות רבות מחופשות משפחתיות בשנות ה-90, והוסיף כי למרות העצב על היעלמותה, "עולם הטבע אכן משתנה כל הזמן".
ברשות הפארקים מזהירים כעת מבקרים שלא להתקרב לאזור שבו עמדה הקשת. המצוקים במקום צונחים ישירות אל האוקיינוס ועלולים לקרוס ללא התרעה, ובימים האחרונים פורסמו ברשתות החברתיות תמונות של אנשים שנכנסו לשטח הסגור. הרשויות הזהירו כי מדובר בסכנה ממשית גם למבקרים עצמם וגם לכוחות ההצלה שעלולים להידרש להגיע אליהם.
הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי הוא ביתם של שניים מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם - קילוואה ומאונה לואה - והנוף שבו ממשיך להשתנות כתוצאה מפעילות געשית, רעידות אדמה והכוחות המתמידים של האוקיינוס. הקריסה של Hōlei Sea Arch היא כעת עוד תזכורת בולטת לכך שגם אתרי טבע שנראים קבועים בנוף במשך מאות שנים אינם נשארים שם לנצח.