אנחנו עם של לוחמים

כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שבהן עידן רייכל הגיע להופעות בארצות הברית. לאורך השנים הוא בנה לעצמו כאן קהל נאמן, ובשיאו אף מילא כמה מהאולמות הנחשבים והיוקרתיים ביותר בלוס אנג'לס.  יש משהו במוזיקה של רייכל שחוצה גבולות, שפות וזהויות. לאורך השנים פגשתי בהופעות שלו לא מעט חובבי מוזיקת עולם, אנשים שאינם בהכרח ישראלים או יהודים, אבל הגיעו במיוחד כדי לשמוע אותו. הם אולי לא מכירים כל מילה בעברית, אבל הם מבינים את הרגש, את המלודיה, את השילוב בין המזרח למערב ואת הסיפור שמאחורי הצלילים. קשה להישאר אדישים לאמנות של רייכל, שמצליחה להיות מאוד ישראלית ובו בזמן לדבר בשפה מוזיקלית אוניברסלית.

עידן רייכל (צילום: שי פרנקו)

הכתבה הזו יוצאת במהדורה העיתון המיוחדת של השביעי באוקטובר 2026, לציון שלוש שנים לאירועי הטרור של ה- 7 באוקטובר שזיעזעו את עולמם של מיליוני ישראלים בארץ ובחו"ל, אבל באופן אישי שינו גם את עולמו של רייכל -כאדם וכיוצר. מעבר לאובדן הגדול של חברים שנהרגו ונרצחו, רייכל שילם מחיר גם באופן אישי. אשתו האוסטרית, דמאריס, החליטה לעזוב את ישראל בעקבות המצב הבטחוני המורכב, היא לקחה את  ארבעת ילדיהם המשותפים ועברה להתגורר בכפר קטן באוסטריה. בראיונות שנערכו עם רייכל זמן קצר לאחר מכן, סיפר כיצד התריעה בפניו שהיא אינה יכולה עוד להתמודד עם המציאות הביטחונית בישראל, ביקשה ממנו להצטרף אליה ולעזוב את הארץ. אבל רייכל סירב.

ההחלטה מסבירה יותר מכל דבר אחר את הקשר המיוחד של רייכל לישראל. עבורו, ישראל היא לא רק מקום מגורים. היא בית, זיכרון, זהות, משפחה, מוזיקה וסיפור חיים שלם. כמו שכתב באחד משיריו: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב" - משפט שהפך לסמל של הקשר שלו למדינה ולרעיון של ערבות הדדית  והאמת? זה לא באמת מפתיע. השירים והאומנות של רייכל הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי.  במשך יותר משני עשורים הוא כתב והלחין שירים שהצליחו להיכנס עמוק לתוך הזיכרון הקולקטיבי הישראלי; שירים של אהבה, געגוע, משפחה, פרידה, בית, תקווה וכאב. חלקם הפכו לשירים שמושמעים בטקסים, באירועים משפחתיים, ברגעים שמחים וגם ברגעים הקשים ביותר. עבור אדם שהיצירה שלו כל כך קשורה למושג "בית", לעזוב את ישראל הוא צעד שקשה לדמיין. זו משוואה שכמעט אינה מסתדרת עם מי שהוא ועם הדרך שבה הוא רואה את עצמו ואת חייו. 

באוקטובר 17, Teev Events, של דיויד אזולאי, מביאים את רייכל להופעה מיוחדת ב- Whilshire Ebell Theatre בלוס אנג׳לס  כחלק מסיבוב ההופעות של ״עכשיו קרוב״. הפעם מדובר במופע אקוסטי ואישי, שבו רייכל יעלה לבמה עם פסנתר וגיטרה, בפורמט המאפשר לקהל לפגוש לא רק את השירים הגדולים, אלא גם את האדם שמאחוריהם. זה הולך להיות ערב שמחבר בין מוזיקה לישראליות ונוסטלגית למציאות של היום, ובין הקהל הישראלי והיהודי בלוס אנג'לס לבין אחד היוצרים המזוהים ביותר עם התרבות הישראלית. רייכל יבצע את השירים הגדולים שלו בביצועים מיוחדים, לספר את הסיפורים האישיים שלו מהתקופה האחרונה, ולשתף גם בסיפורים שמאחורי השירים שכולנו מכירים ואוהבים. ולמי שמכיר את רייכל, ברור שהערב הזה לא יהיה רק רצף של להיטים. צפויות גם כמה הפתעות מוזיקליות מיוחדות, כאלה שיחזירו את הקהל לרגעים של ישראל הישנה והטובה-  שכולנו מתגעגעים אליה ועדיין נושאים איתנו, גם כשאנחנו נמצאים אלפי קילומטרים מהבית.

לכבוד ההופעה המיוחדת, תפסתי את רייכל לראיון טרנס-אטלנטי. שוחחנו על המוזיקה וההופעות שהשתנו אחרי המלחמה, הפרק החדש בקריירה שלו כמנטור ב- The Voice  לצד סטטיק, נועה קירל ועדן בן זקן, החיים הרחק מהילדים, השפעת ה- AI על תעשיית המוזיקה וגם, מה הוא הולך להכין לכם בהופעה הקרובה בווילשר איבל תיאטר. 

רייכל, לפני המלחמה היית מגיע המון לארצות הברית, ממש דרך קבע. אתה מרגיש משהו שונה בביקור ובהופעה הקרובים?

״כבר 20 שנים שאנחנו בדרכים בכל העולם, וההגעה לארצות הברית תמיד מעניינת. היו שנים שהופענו בפסטיבלים של מוזיקת עולם, היו שנים שהופענו בתוכניות של מוזיקה בהיכלי התרבות, והיו תקופות שהופענו לסטודנטים בזמן החרמות על ישראל והעלייה של ארגון ה-BDS, כשהמטרה הייתה תמיד להגיע לקהילה שלנו ולחזק אותה. מאז האסון של ה- 7 באוקטובר, כל הופעה שלנו היא כמו איזה שהוא  תהליך של תקומה. אני חושב שאנחנו מתעוררים כל יום בבוקר לאסון של ה- 7 באוקטובר, אבל אנחנו גם מתעוררים כל יום לתקומה, להתחלה ובנייה מחדש.  לכן, כל שירה של קהל ביחד, שירה שקטה או קצבית ושמחה, יש בה משהו שאומר: יש לנו סיבה. ממש כמו שאתה רואה איזושהי שקיעה, ופתאום באיזה אירוע מסוים השקיעה נראית לך אחרת, או פריחה של פרחים, או שאתה רואה את החיטה צומחת שוב - זו לא רק החיטה, יש משמעות נוספת. לכן גם הופעה סביב הפסנתר היא בעלת משמעות נוספת עבורי - כשאנחנו שרים שירים עצובים כולם יודעים על מה העצב וכשאנחנו שרים שירים שמחים אנחנו יודעים על מה השמחה. לראות את הקהילה בלוס אנג'לס מחוזקת כשכולם מגיעים ושירים יחד זה משהו שמאוד מרגש אותי״. 

 הקהילה הישראלית בארצות הברית עוברת תקופה לא פשוטה, עם עלייה באנטישמיות והפגנות  ה־Free Palestine. אתה מרגיש את האווירה הזו בביקורים שלך כאן?

״כן, בהחלט. לגבי האתגר של הקהילה הישראלית והיהודית בתפוצות – אנחנו כולנו מאוחדים במשימה הזאת. הגורל של ילד שהולך לתנועת הנוער היהודית בדנמרק קשור בגורלו של ילד ישראלי שגר בלוס אנג'לס, וקשור בגורלו של ילד יהודי שהולך לבית ספר בפריז, וקשור בגורלו של ילד ג'ינג'י בשבת בבוקר, בשמחת תורה, בניר עוז. הקשר הוא של מחויבות וקשר של אחריות. כולנו ביחד בדבר הזה, לא כקלישאה, אלא ממש כעובדה נוכחת. התבטאות כזו או אחרת,  סרט כזה או אחר, או אמירה מהדהדת מעבר לגבולות הלוך וחזור השפיעה על החיים שלנו, משפיעה על התעשייה, על התרבות ואפילו על הביטחון האישי.״

האם נתקלת באנטישמיות באופן אישי, או כלפי חברי הפרויקט? 

״לא נתקלתי באנטישמיות באופן אישי, אבל נתקלתי באנטי-ציונות. הפרויקט שלנו מזוהה מאוד כפרויקט ציוני וכלהקה שנושאת על כתפיה את העשייה הישראלית כאמנות של מוזיקת עולם. כמו שאדית פיאף הפכה לקול של צרפת, בוב מארלי לקול של ג'מייקה, היה לנו הכבוד הגדול להיות מזוהים כקול של המוזיקה הישראלית. ולכן אנחנו מרגישים את זה כשאנשים רוצים להחרים תרבות ומוזיקה ישראלית - אז הם מחרימים גם אותנו.״

רייכל, מגיע להופעה מיוחדת עם הפסנתר 

כדי להבין את המקום שעידן רייכל תופס במוזיקה הישראלית, צריך לחזור קצת יותר משני עשורים לאחור. בשנת 2002 יצא "הפרויקט של עידן רייכל", אלבום שהציג לקהל הישראלי משהו שנשמע מוכר וזר בו-זמנית: עברית לצד אמהרית, מוזיקה ישראלית לצד השפעות אפריקאיות, מזרחיות ואלקטרוניות, קולות של זמרים שונים לצד הפקה מוזיקלית שהייתה מזוהה מיד עם רייכל. 

"בואי" היה רק הסנונית הראשונה. אחריו הגיעו "אם תלך", "מדברים בשקט", "הנך יפה" ושירים נוספים שהפכו בתוך זמן קצר לחלק מהפסקול הישראלי. אלבום הבכורה זינק למקום הראשון במצעדי המכירות, נמכר ביותר מ־150 אלף עותקים בישראל והפך לאחד האלבומים המזוהים ביותר עם המהפכה המוזיקלית של תחילת שנות ה־2000. משם כבר לא היה ניתן לעצור אותו.  האלבום השני, "ממעמקים", המשיך את ההצלחה בקנה מידה גדול עוד יותר. שיר הנושא הפך ללהיט ענק, והאלבום, ששילב בין עברית, אמהרית, ערבית ומסורות מוזיקליות שונות, נמכר ביותר מ־146 אלף עותקים. רייכל לא רק הצליח מסחרית, אלא גם זכה להכרה מקצועית: לאורך הקריירה הוא זכה בחמישה פרסי אקו"ם, בהם "אלבום השנה" ו"שיר השנה", והפרויקט הפך לאחד להרכב המוזיקלי המצליח בישראל.  אבל אולי ההישג הגדול ביותר של רייכל הוא לא במספרי המכירות, אלא בכך שהוא הצליח להפוך את מה שנחשב בתחילת הדרך ל"מוזיקת עולם" למוזיקה שנמצאת בלב המיינסטרים הישראלי. הוא לקח קולות, שפות, כלי נגינה ומסורות ממקומות שונים בעולם, חיבר אותם למלודיות ישראליות ולסיפורים מאוד אנושיים, והצליח לגרום לקהל הישראלי לא רק לקבל את השילוב הזה – אלא לאהוב אותו.  לאורך השנים האלבומים של רייכל  מכרו קרוב ל־700 אלף תקליטורים, יותר משני מיליון הורדות דיגיטליות וזכו לעשרות מיליוני השמעות בשירותי סטרימינג.

מוקדם יותר השנה הוצאת את האלבום "הד" - אלבום אקוסטי ושקט, עם פסנתר. ספר לי קצת על העבודה על האלבום.

״אלבום 'הד' הוא אלבום אחד לפני האחרון. מתוך הצורך לחזור חזרה למוזיקה של שירים של פעם, שמהווה הד גדול בתרבות שלנו - מהשירה הישראלית היפה; לחזור למלודיות שנשכחו, לשירים שאני חושב שלא כל כך קיימים לדור של היום. זו הייתה עבודה לקחת את השירים האלה שהם שירים מפעם ולנסות להפוך אותם לשירים שנכתבו היום, בטח ובטח שישמעו כמו שירים שלי. ואני מאוד שמח על החיבוק הגדול שהאלבום הזה זוכה לו.״ 

עשית המון פרויקטים מוזיקליים בסגנונות שונים – האם יש סגנון שהיית רוצה לחקור אותו?

״זה כבר קורה… בשלוש השנים האחרונות אני מתנסה גם בכתיבה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שזו תזמורת נפלאה. אנחנו מתרגשים לקראת המופעים איתם, ועיבודים שאנחנו עשינו לתזמורת הולכים איתם לכל ההופעות שלהם ברחבי העולם.  גם "דה וויס" הייתה התנסות מוזיקלית עבורי, וגם עכשיו המופע פסנתר מאוד מרגש אותי, בעיקר כי אתה לא יכול להתחבא מאחורי שום דבר. אין להקה או תזמורת - זה רק אני, וזה יוצר קרבה מרגשת.״

אמרת לאחרונה שהבנת מחדש אילו שירים הם באמת משמעותיים. האם יש שיר שלך שאתה שומע היום אחרת לגמרי?

״השירים המשמעותיים הם השירים שעוברים את מבחן הזמן, שיש בהם איזה סיפור או עומק מסוים. אני חייב לומר שיחד עם זאת, אני מוצא דווקא אחרי ההשתתפות ב"דה וויס", ותוך כדי העבודה כמנטור ולהדריך דור חדש ולהכיר את השטח, שיש חשיבות גדולה גם לשירים קלילים ושירים שיש להם עצירה לרגע, מנוחה, התפרקות טוטאלית ושמחה, ולא בעומקים גדולים.  יש חשיבות להכל מהכל, ואני חושב שזה הקסם הגדול של המוזיקה הישראלית ושל התעשייה המוזיקלית בארץ.״

בשנים האחרונות אתה בוחר יותר להציג את הדעות הפוליטיות שלך, בניגוד להרבה אמנים חדשים. אתה מתבטא לגבי המצב בארץ. זו החלטה מודעת? ומה לדעתך התפקיד של אמנים ומוזיקאים במדינה שלנו?

״לגבי דעות פוליטיות אני יכול לומר שהדעה הפוליטית שלי לבדה אף פעם לא הייתה רלוונטית יותר מדי. הדעה הפוליטית-חברתית הייתה מאוד רלוונטית, אבל תמיד הייתי מתעסק בעשייה חיובית. כשהיו מקרי גזענות נגד הקהילה של בני העדה האתיופית, העולים, בבית הספר, בערים מסוימות, שם אני חושב שבעשייה החיובית, לנגן שם את "נה נה נה נה ניי" ("ממעמקים") בצהרי היום, היה בזה אמירה מקרבת. ולנגן שירים ברוסית, ולנגן שירים עם ניב מרוקאי: "מי נהר אל משטי יא מאמא" - להוציא את זה, לעשות עשייה מוזיקלית-חברתית כדי להציג את התרבויות השונות ולקרב אותנו אחד לשני, והיה לזה הרבה מקום.  מאז ה- 7 באוקטובר, אנחנו כולנו נדרשים לשתף פעולה. יש לוחמים בחזית, גיבורים אמיתיים. יש לוחמה בעורף, עמידה איתנה של העורף ותרומות והתגייסות גדולה, ויש חובה גדולה להסברה ישראלית-ציונית מעבר לגבולות. אנחנו חייבים להדהד את הקול שלנו קדימה.״

כתבת ושרת פעם את "שבט אחים ואחיות", שיר פטריוטי ומאחד. אילו תחושות יש לך לגבי הפילוג שמתרחש במדינה היום ומה לדעתך צריך לעשות כדי לאחד שוב את העם שלנו? 

״כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב. החרוז המקורי שנכתב היה 'ואותך אני אוהב', אבל אהבה זה לא ערך עליון, אז שינינו את זה ל"אותך אני לא עוזב" – כי זה ערך עליון; לא עוזבים, נשארים ונלחמים, ומבינים שהמכנה המשותף של "שבט אחים ואחיות" עוד מימי התנ"ך עם סיפור יוסף והאלומות. ללא האיחוד הזה אנחנו נשבר. ואני חושב שכולם בסופו של דבר מבינים את זה, אבל הם מנסים לדחוף ולשכנע את הצד השני. הדבר הראשון שהייתי מנסה לעבוד עליו הוא להגיד לאנשים להפסיק לחשוב שהם צריכים לשכנע את האחים שלהם או את השכנים שלהם שהם טועים, ולשנות את דעתם.   במקום זאת, לנסות לקבל שלא נוכל לגשר על פערים מסוימים, ושאנחנו נהיה שונים, והשוני הזה יביא קצוות גדולים, יפים וחשובים, והשוני הזה יביא חוזק מאוד גדול. אם כל אחד יחשוב עוד רגע לפני שהוא כותב את דעתו על המקלדת, משפיל או מקטין או מנסה להוכיח שהוא צודק ובמקום זה ירבה באהבה כלפי הסביבה שלו הדבר יביא לאיחוד והתשובה שכולנו מחכים לה.״

להיות מנטור ב"דה וויס" זה משהו שדי תפור עליך - בעיקר כי אתה רגיל לעבוד עם אמנים צעירים ואלמונים ולהפוך אותם לזמרים מקצועיים. אתה חושב שיצאו מהתוכנית הזו כוכבים גדולים? 

״להיות מנטור ב"דה וויס" זה משהו שטבעי לי מאוד. אני עובד עד היום בפרויקטים עם יותר מ־150 זמרים ונגנים, מדריך אותם, קשוב אליהם ומבין איך אנחנו יכולים להיות טובים. זכיתי לשבת על הסט עם שלושה מנטורים נוספים, שכל אחד מהם יכול לתרום בתחומו. סטטיק הוא מפיק מבריק, עדן בן זקן- זמרת שהגיעה מקריית שמונה ובנתה את עצמה לבדה, ממש בלי שום קשרים, פשוט בעבודה קשה, רק היא בעצמה ואחר כך בזוגיות מופלאה עם שוקי. נועה קירל, שיכולה לעשות בית ספר לאיך אפשר לחלום ממש מגיל 4 ולכוון להגיע לשם, להגשים את החלום - היא השראה גדולה. אני חושב שמהתוכנית הזו יכולים לצאת כוכבים גדולים, אבל על המשתתפים לדעת שהכיסא המסתובב הוא רק דלת שנפתחת, ויש עוד הרבה הרבה מרכיבים בדרך.״

מה דעתך על המוזיקה כיום בעידן ה־AI? האם זה טוב לנו או הורג את היצירתיות? לאיזה כיוון אתה חושב שהמוזיקה הולכת בעתיד?

״ה־AI הוא כלי. כל עוד לא רואים בו פתרון יצירתי אלא רק עוד כלי נגינה או כלי עזר בעבודה אז זה מבורך בעיני.   אם היינו מראים לבאך או לבטהובן את כל הטכנולוגיה שנעשתה מאז זמנם: מסלילי הקלטה, מכשיר הפטיפון או אוזניות, אז יכול להיות שבאך היה אומר שהם מיותרים ושצריך לבוא ולהקשיב למוזיקה רק בהיכל תרבות. לא ניתן לעצור את הקדמה. מאז המציאו מכשירי הקלטה וכלי נגינה ותרבות ה- DJ, גם ה-־AI הוא עוד כלי בדרך שחובה להכניס אותו למשחק ולשיקולים.״

רייכל מתוך התוכנית The Voice  

 מה אתה אוהב לעשות כשאתה לא מקליט מוזיקה או מופיע?

״כשאני לא מנגן או מופיע אני אבא במשרה מלאה. אני גם יוצא לשחות כל בוקר - זו הדרך שלי כדי להישאר טיפה בכושר וזה גם מעולה לבריאות הנפש. אני יוצא לשחות בים ולא בבריכה. חוץ מהעבודה שיש בו פחות כימיקלים, הירידה לים מאלצת אותי להשאיר את הפלאפון מאחור, בלי עניינים והסחות דעת, רק אני והטבע. אני ממליץ מאוד.״

הזכרת את האבהות. כיצד אתה מסתדר עם המרחק מהילדים שגרים עם אמם באוסטריה?

״אני גר בישראל. כאן זה הבית, כאן זה לב ואני לא עוזב. אני מתמודד עם המרחק מהילדים שגרים עם אמא שלהם באוסטריה. דאמריס הייתה גרה בישראל כ־16 שנה, והיא תמיד הייתה על הקו, אבל היא קיבלה החלטה לעזוב בגלל החיים המשותפים, לפי התרבות שלה ולפי האהבה לישראל. בשינויים עם המרקם העדין הזה - צריך לקבל את כל הצדדים. בסופו של דבר, אוסטריה לא רחוקה. בסך הכל שלוש וחצי שעות טיסה. מהרגע שאני יוצא מהבית בתל אביב ועד שאני נכנס לבית בכפר באוסטריה זה חמש וחצי שעות, וזה ממש לא נורא, וכן, מנהלים חיים שגרתיים.״

יש איזה אמן שאתה חולם לעבוד איתו?

״אין איזשהו חלום לעבוד עם אמן ספציפי, אבל כן יש את החלום לחזור לדרכים. לפני עשרים שנה הייתי מבלה המון־המון בדרכים, נוסע לאתיופיה ולמקומות באפריקה, לבולגריה, לשמוע את המוזיקה שמגיעה מהכפרים עצמם, מהמקומות המסורתיים, ויש בהם אמת עתיקה של מספרי סיפורים, עם חוויה מוזיקלית של פעם. אני מחכה לזה, ואני בטוח שזה יגיע שוב.״

אתה מגיע להופעה מיוחדת ואינטימית בלוס אנג'לס - למה הקהל יכול לצפות?

״אני מגיע להופעה בלוס אנג'לס. אני לא חושב שהיא אינטימית, אלא מאוד מיוחדת- המופע על  פסנתר, אבל כל ה־1,500 איש שצפויים להגיע ולהיות בקהל הולכים ליצור עוצמה גדולה. עוצמה שנוצרת בלי פירוטכניקה, רק אמת מוזיקלית ושירה אדירה. אני חושב שזו הזדמנות גדולה, כמה ימים אחרי יום השנה לשביעי באוקטובר ואחרי החגים, להתחדש באנרגיה חדשה ולהתאחד ביחד.  אתה יודע, באחד הרגעים הכי מרגשים, כמה ימים אחרי המלחמה, התכנסנו עם ניצולי ניר עוז במלון באילת, והם רצו שאשיר להם. לא ידעתי מה לשיר לקהילה כל כך חבוטה שרבע ממנה נחטפו או  נשחטו. אבל אז בשירה אדירה, בשלוש בבוקר, שרנו "הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד". פתאום שיר שהוא הכי ישן מפעם הופך להיות חזות הכל, כל מה שנשאר. ואני חושב שהשירה הזו היא סגירת מעגל יפה. אולי ברגע מיוחד נזכה לשיר אותו כולנו בלוס אנג'לס. יש לזה חשיבות גדולה, ושירת "התקווה" כמובן.״

מסר לקהל שיגיע לראות אותך ולקהילה הישראלית בלוס אנג'לס?

״אני חייב לומר שללא התמיכה האדירה של הקהילה היהודית והישראלית המופלאה הזו בתפוצות, הקהילה בארץ לא תמצא את הכוחות, הכלכלה והחוזק מבחוץ – אנחנו כולנו לוחמים, כולנו שבט אחים ואחיות, גם בארץ וגם בתפוצות. אני מאחל לכולם שנה חשובה, טובה ומשמעותית.״