אחרי 28 שנה ו-50 אלף קילומטר: האיש שהקיף את העולם ברגל חזר לחיבוק של אמא

מול בית טורי צנוע בעיר האל שבצפון אנגליה, תחת שלט שבירך אותו על שובו הביתה, הסתיים ביום שני אחד ממסעות ההרפתקאות יוצאי הדופן של זמננו. קרל בושבי, בריטי בן 57, דחף את עגלת הציוד שלו בצעדים האחרונים אל הבית שממנו יצא לפני 28 שנים, ולראשונה זה עשור חיבק את אמו, אנג'לה. מאחוריו נותרו כ-50 אלף קילומטרים של הליכה, ארבע יבשות, כשלושים מדינות ואינספור מפגשים עם אנשים שמעולם לא הכיר.

מאות תושבים, עיתונאים וחברים התאספו בעיר כדי לקבל את פניו. חלקם נשאו שלטים, אחרים מחאו כפיים, ורבים פשוט רצו לראות את האיש שהצליח לעשות משהו שכמעט איש לא האמין שאפשר להשלים. בושבי עצמו התקשה למצוא מילים. "סליחה שנתתי לכם לחכות", התבדח מול ההמון, לפני שהוסיף: "אומרים שצריך כפר שלם, אבל לי היה צריך עולם שלם כדי להגיע לכאן".

הסיפור החל בשנת 1998, כשבושבי, צנחן לשעבר בצבא הבריטי, החליט לצאת להרפתקה שנראתה אז בלתי אפשרית. לאחר ששירת 11 שנים בצבא, הוא חיפש אתגר חדש. הרעיון נולד בעקבות כרטיס יום הולדת שקיבל מאביו, קית', ובו תיאור של ויכוח בין אנשי צבא בשאלה אם ניתן להגיע ברגל מבריטניה לאמריקה דרך מצר ברינג הקפוא.

בושבי החליט לנסות, אבל בכיוון ההפוך. הוא טס לדרום צ'ילה, וב-1 בנובמבר 1998 יצא מהעיר פונטה ארנס למסע שאותו כינה "משלחת גוליית". בכיסו היו כ-500 דולר, מפות נייר ומעט ציוד. הוא קבע לעצמו שני כללים: לא להשתמש בכלי תחבורה כדי להתקדם במסלול, ולא לחזור הביתה עד שישלים אותו.

בתחילה העריך שהמשימה תימשך כחמש שנים, ובהמשך הבין שהיא עשויה להימשך 12 שנים לפחות. אבל גם בחלומות הפרועים ביותר שלו לא דמיין שיגיע הביתה רק ב-2026.

לאורך הדרך התמודד גם עם משברים כלכליים. חסויות נעלמו בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, מגפת הקורונה עצרה את התקדמותו, ומתיחויות פוליטיות בין מדינות חסמו בפניו מעברי גבול. לדבריו, מתוך 28 שנות המסע, רק כ-15 שנים הוקדשו להליכה בפועל.

כבר בשנים הראשונות נתקל בסכנות קשות. בשנת 2001 חצה את פער דריין, אזור הג'ונגל המסוכן שבין קולומביה לפנמה, שבו אין כבישים רציפים ושבו פועלים ארגוני פשיעה וקבוצות חמושות. הוא התמודד עם נהרות גועשים, ביצות, בעלי חיים מסוכנים ואיומים מצד בני אדם. לאחר שחצה אזור גבול אסור, נעצר וישב בכלא בפנמה במשך 18 ימים.

אבל האתגר הגדול ביותר חיכה לו בצפון הרחוק. בשנת 2006 הגיע לאלסקה, שם ביקש לחצות את מצר ברינג הקפוא ולהמשיך לרוסיה. לצדו צעד ההרפתקן האמריקאי דימיטרי קיפר. השניים נעו על גבי קרח בלתי יציב, סבלו מקור קיצוני ונתקלו בדוב קוטב. בשלב מסוים נשבר הקרח מתחתיהם, והם כמעט איבדו את ציודם במים הקפואים.

כאשר הצליחו לבסוף להגיע לחוף הרוסי, במקום קבלת פנים חגיגית המתינו להם שוטרים. השניים נעצרו בחשד לכניסה בלתי חוקית למדינה. עבור בושבי היה זה רק תחילתו של מאבק בירוקרטי שנמשך שנים.

המעבר ברוסיה הפך למסע בפני עצמו. בעיות ויזה, מגבלות תנועה, חורפים קשים ומחסור בכסף אילצו אותו לעצור שוב ושוב. במשך תקופות ארוכות לא יכול היה להתקדם כלל. כשסורבה בקשתו לוויזה ב-2012, הוא אף צעד במחאה מלוס אנג'לס לוושינגטון כדי להגיע לשגרירות רוסיה ולנסות לפתור את המשבר.

לאורך הדרך התמודד גם עם משברים כלכליים. חסויות נעלמו בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, מגפת הקורונה עצרה את התקדמותו, ומתיחויות פוליטיות בין מדינות חסמו בפניו מעברי גבול. לדבריו, מתוך 28 שנות המסע, רק כ-15 שנים הוקדשו להליכה בפועל.

אחד הפרקים המדהימים ביותר התרחש כאשר הגיע למרכז אסיה וגילה שאין לו דרך יבשתית מעשית להמשיך מערבה. מכיוון שלא הסכים להשתמש במטוס או בסירה כדי להתקדם, החליט לעשות דבר בלתי נתפס: לשחות בים הכספי.

במשך 31 ימים חצה כ-288 קילומטרים של מים פתוחים, מקזחסטן לאזרבייג'ן, כשהוא מלווה בשחיינים מקצועיים ובצוות סיוע ימי. לצדו השתתפה ההרפתקנית האמריקאית אנג'לה מקסוול. השניים נאלצו להתמודד עם תשישות, גלים וקור, אף שלא היו שחייני מים פתוחים מנוסים.

גם כשכבר הגיע לצרפת, בריטניה עדיין לא הייתה בהישג רגליו. בקשתו לעבור דרך מנהרת השירות שמתחת לתעלת למאנש נדחתה מטעמי בטיחות. לכן בחר שוב בפתרון הקשה ביותר: הוא שחה את התעלה, במקטעים לאורך שלושה ימים, והגיע לחופי אנגליה בתחילת אוקטובר.

משם נותרו לו כ-400 קילומטרים בלבד עד הבית. דווקא הקטע האחרון היה טעון במיוחד מבחינה רגשית. אחרי כמעט שלושים שנה שבהן כל בוקר נפתח בשאלה לאן ימשיך ללכת, בושבי נאלץ להתמודד עם האפשרות שהמסע עומד להסתיים.

"אני עומד לאבד את תכלית החיים שלי", אמר בראיון לקראת החזרה. הוא הודה שאינו יודע כיצד ישתלב בחיים רגילים אחרי תקופה כה ארוכה בדרכים. המסע גבה ממנו מחיר אישי כבד: מערכות יחסים שלא שרדו, שנים שבהן לא ראה את משפחתו ורגעים חשובים בחיי בנו שהחמיץ.

ביום שני, 2 בנובמבר, הגיע הסוף. לאחר קבלת פנים חגיגית במרכז האל, המשיך בושבי לבית אמו. שם המתינו לו גם בני משפחה נוספים, ובהם בנו אדם ונכדתו בת ה-12, שאותה עמד לפגוש לראשונה.

הבמאי הגרמני ורנר הרצוג מתעד את סיפורו לסרט קולנוע, ובושבי מתכנן לספר על המסע בהרצאות. אבל הוא יודע שהאתגר הבא עשוי להיות שונה לחלוטין מכל מה שעבר עד היום: ללמוד מחדש איך לחיות במקום אחד.

כשנשאל מה אפשר לו להמשיך במשך שנים כה רבות, לא דיבר דווקא על כוח רצון או כושר גופני. הוא הזכיר את הזרים שנתנו לו אוכל, פתחו בפניו את בתיהם ועזרו לו להתגבר על גבולות ומכשולים.

אחרי 28 שנים, בושבי הגיע למסקנה שהעולם אינו רק מקום מסוכן ומלא מחסומים, אלא גם מקום שבו אנשים מוכנים לעזור לאדם שאינם מכירים.

הוא יצא לדרך כדי להקיף את כדור הארץ. בסופו של דבר, אחרי 50 אלף קילומטרים, הדבר שחיכה לו בקצה המסלול היה פשוט הרבה יותר: הבית של אמא.