
בקהילה שהקימה לפני חמש שנים, פרמנטר מבקשת לשנות בדיוק את התחושה הזאת. במקום להתחיל בשאלה מה האדם יודע על יהדות, היא מעדיפה לשאול מה הוא מחפש. במקום לבדוק אם הוא משתייך לזרם הדתי הנכון, היא מבקשת להבין מה עשוי לגרום לו להרגיש בבית.
במאמר אישי שפרסמה השבוע באתר היהודי-אמריקאי העוסק בפילנתרופיה ובחיי הקהילה, הסבירה פרמנטר כי רבים מהאנשים שמגיעים אליה נושאים גרסאות שונות של אותו סיפור: הם אינם מרגישים יהודים מספיק, דתיים מספיק, בקיאים מספיק או ראויים מספיק להשתייך לקהילה.
מבחינתה, הבעיה אינה בהכרח באנשים שהתרחקו מהחיים היהודיים, אלא בתחושה שהתפתחה אצל חלקם כי כדי להשתייך לקהילה צריך קודם לעמוד בציפיות מסוימות.

"דרכי נועם" נפתח ביולי 2021, בתקופה שבה הקורונה שינתה את פני החיים הקהילתיים בארצות הברית. בתי כנסת רבים התמודדו עם ירידה בהשתתפות, קשיים כלכליים ואובדן הקשר האישי עם חבריהם. דווקא אז החליטו פרמנטר ושותפיה להקים קהילה יהודית חדשה, בלי להזדהות עם אחד הזרמים הדתיים המוכרים.
השם שנבחר, "דרכי נועם", לקוח מספר משלי ומהתפילה הנאמרת בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש. הוא משקף את הרעיון המרכזי של המקום: יהדות שאינה מתחילה בדרישות ובגבולות, אלא בניסיון ליצור קשר אנושי ורוחני.
פרמנטר אינה חדשה בעולם הרבנות. היא הוסמכה לרבנות בשנת 2014, לאחר שלמדה במכללה הרבנית הרקונסטרוקציוניסטית, ועבדה במשך שנים בקהילות באזור פילדלפיה. אבל לדבריה, הניסיון הזה לימד אותה עד כמה אנשים רבים מעוניינים בחיבור ליהדות, אף שאינם מוצאים את מקומם במוסדות הקיימים.
הגישה החדשה התבטאה כבר בהחלטות הארגוניות הראשונות. במקום לדרוש דמי חברות קבועים, החליטה הקהילה לאפשר למשפחות לתרום בהתאם ליכולתן. במקום להציב תנאי קבלה הקשורים לשמירת מצוות או לזהות בן הזוג, נפתחו הדלתות בפני יהודים מרקעים מגוונים, משפחות מעורבות ואנשים המתעניינים ביהדות.
המודל הזה הפך במהירות להצלחה מקומית. בשנת 2022 כבר מנתה הקהילה יותר מ-200 משפחות, ובשנת 2024 דווח כי מספרן הגיע לכ-235. מדובר בהישג בולט בתקופה שבה בתי כנסת אמריקאיים רבים מתקשים לגייס חברים חדשים, במיוחד משפחות צעירות.
אחת מחברות הקהילה, סנדי גרינוולד, סיפרה בעבר שהיא ובעלה הצטרפו משום שהזדהו עם ערכי המקום. מבחינתם, ההחלטה לא הייתה קשורה לשאלה כמה עולה החברות בבית הכנסת או עד כמה קרוב הוא לבית, אלא לאופי הקהילה ולאנשים שמרכיבים אותה.
גם החזנית ארלין אונגר, שהצטרפה לפרמנטר בהנהגת התפילות, מתארת את המקום כקהילה שבה אין שיפוטיות. השתיים מגיעות מרקעים שונים ומשלבות מסורת עם פתיחות להתנסויות חדשות, תוך ניסיון לשמור על חוויית תפילה משמעותית גם למי שאינו מכיר היטב את הטקסטים.
הדבר בולט במיוחד בתפילות השבת. פרמנטר אינה רואה בתפילה טקס שצריך לעבור בשלמות כדי לסמן וי. היא משלבת מוזיקה, שירה, הסברים ושיחה, ולעיתים מעדיפה לדבר באופן חופשי במקום לקרוא דרשה כתובה מראש.
גם הילדים אינם נדרשים להסתפק בלימוד פרונטלי. תוכניות החינוך משלבות משחקים, יצירה והתנסויות מעשיות. תלמידים לומדים על נביאי התנ"ך באמצעות המחזה, מתנסים במנהגי החגים ומשתתפים בתפילות שבהן יש להם תפקיד פעיל.
בשנה האחרונה אף זכתה תוכנית החינוך של הקהילה לתשומת לב בזכות השימוש בשיטות הוראה יצירתיות. המטרה היא להפוך את לימודי היהדות לחוויה שילדים רוצים לחזור אליה, ולא לחובה שהם ממתינים שתסתיים.
אבל אחד המרכיבים המעניינים ביותר בקהילה הוא דווקא האפשרות להשתתף בלי להגיע פיזית לבית הכנסת. תפילות, שיעורים ומפגשים רבים מועברים גם באמצעות האינטרנט, וחברים מצטרפים אליהם מניו יורק, ניו ג'רזי, פלורידה ואפילו קליפורניה.
עבור מי שמתגורר רחוק, מתקשה לנהוג בשעות הערב או פשוט מעוניין בקשר יהודי שאינו תלוי במיקומו הגיאוגרפי, מדובר בשינוי משמעותי. כך נוצרה קהילה שמרכזה בעיירה קטנה בפנסילבניה, אבל גבולותיה רחבים הרבה יותר.
הגישה של פרמנטר משקפת שינוי שמתרחש בשנים האחרונות בחלק מהקהילות היהודיות בארצות הברית. צעירים ומשפחות מחפשים לא רק מסגרת דתית, אלא גם תחושת שייכות, קשרים חברתיים, משמעות אישית ומקום שבו יוכלו להביא את עצמם כפי שהם.
המלחמה בישראל, העלייה באנטישמיות והמתחים הפוליטיים בתוך החברה האמריקאית הוסיפו בשנים האחרונות ממד חדש לצורך הזה. עבור יהודים רבים, הקהילה אינה רק מקום להתפלל בו, אלא גם מרחב שבו אפשר לשאול שאלות, לשתף בחששות ולמצוא אנשים שמבינים את החוויות שלהם.
פרמנטר אינה טוענת שכל בתי הכנסת צריכים לאמץ את המודל שלה, וגם אינה מבקשת לבטל הבדלים בין זרמים דתיים. מבחינתה, המסורת היהודית נשארת יסוד מרכזי. ההבדל הוא באופן שבו מזמינים אנשים להתקרב אליה.
היא מאמינה שאפשר לשמור על משמעות רוחנית ועל מחויבות ללימוד, ובאותו זמן לאפשר גם לאדם שמעולם לא פתח סידור להרגיש שהוא שייך.
יש בכך מסר רחב הרבה יותר מסיפורו של בית כנסת אחד בפנסילבניה. במשך שנים עסקו מוסדות יהודיים בארצות הברית בשאלה כיצד למנוע מיהודים להתרחק מהקהילה. ב"דרכי נועם" מנסים להפוך את השאלה: מה צריך לשנות בקהילה כדי שאנשים ירצו להתקרב?
ואולי התשובה מסתתרת דווקא באותם אנשים שנכנסים בדלת בחשש ואומרים שהם אינם מספיק יהודים. במקום להסביר להם מה חסר להם, מישהו פשוט פותח את הדלת ואומר: ברוכים הבאים.