טראמפ רוצה לסגור את הברז לישראל: חשבון של עשרה מיליארד דולר מסבך את התוכנית

וושינגטון - דונלד טראמפ רוצה להפסיק את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל, אבל מתברר שהדבר מסובך הרבה יותר מסגירת ברז הכספים. חשיפה חדשה של וול סטריט ג'ורנל, שפורסמה ביום חמישי, 5 בנובמבר, מגלה כי ישראל כבר הזמינה מארצות הברית נשק וציוד צבאי בהיקף כה גדול, שגם לאחר סיום הסכם הסיוע הנוכחי ב-2028 יידרשו כעשרה מיליארד דולר נוספים כדי לשלם על ההזמנות הקיימות.

הנתון מופיע במסמך של מחלקת המדינה האמריקנית שהועבר לקונגרס והגיע לידי העיתון. לפי המסמך, נכון ל-1 באפריל 2026, היקף ההזמנות הישראליות שטרם מומנו במלואן מחייב תשלומים של כעשרה מיליארד דולר לאחר סיום הסכם הסיוע הנוכחי. לא ברור אם הסכום השתנה מאז, בעקבות הזמנות חדשות, ביטולים או תשלומים שכבר בוצעו.

החשיפה מגיעה יומיים בלבד לאחר שטראמפ הצהיר, ביום הבחירות לקונגרס, כי בכוונתו להביא לסיום הסיוע האמריקני לישראל. ההודעה הפתיעה רבים בוושינגטון, במיוחד לנוכח המלחמה באיראן והיחסים הביטחוניים ההדוקים בין המדינות.

אבל מאחורי המספרים מסתתרת בעיה פשוטה: ישראל הזמינה נשק על סמך תוכנית מימון רב-שנתית, והאמריקנים כבר התחייבו לספק חלק ניכר ממנו. כעת, אם הבית הלבן יחליט להפסיק את הסיוע, מישהו עדיין יצטרך לשלם את החשבון.

האפשרויות המרכזיות הן שהממשל האמריקני והקונגרס יאשרו מימון נוסף להשלמת העסקאות, או שישראל תיאלץ לממן מכספה את ההתחייבויות שנותרו פתוחות. בשני המקרים מדובר בהחלטה בעלת השלכות כבדות על תקציב הביטחון הישראלי ועל היחסים בין המדינות.

ישראל הזמינה נשק על סמך תוכנית מימון רב-שנתית, והאמריקנים כבר התחייבו לספק חלק ניכר ממנו. כעת, אם הבית הלבן יחליט להפסיק את הסיוע, מישהו עדיין יצטרך לשלם את החשבון.

כדי להבין כיצד נוצר המצב צריך לחזור לספטמבר 2016. אז חתמו ממשל ברק אובמה וממשלת ישראל על הסכם סיוע ביטחוני לעשר שנים, שבמסגרתו התחייבה ארצות הברית להעביר לישראל 38 מיליארד דולר בין השנים 2019 ל-2028.

מתוך הסכום הכולל, 33 מיליארד דולר הוקצו לרכישת ציוד צבאי אמריקני, כלומר 3.3 מיליארד דולר בשנה. חמישה מיליארד דולר נוספים יועדו לשיתוף פעולה בפיתוח ובייצור מערכות הגנה מפני טילים, ובהן כיפת ברזל ומערכות הגנה אחרות.

ההסכם הפך לאחד מעמודי התווך של היחסים הביטחוניים בין המדינות. ישראל יכלה לתכנן רכישות לטווח ארוך, להתחייב לעסקאות ענק ולהבטיח אספקה של מטוסי קרב, תחמושת, מערכות נשק וחלקי חילוף. חברות הנשק האמריקניות נהנו מהזמנות בהיקפים גדולים, שחלקן מתפרסות על פני שנים רבות.

אלא שהמלחמות והעימותים הצבאיים מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 הגדילו את צורכי החימוש של ישראל. באפריל 2024 אישר הקונגרס חבילת סיוע נוספת, בהיקף כולל של כ-26 מיליארד דולר, שכללה בין היתר מימון ביטחוני לישראל.

למרות הסיוע הנוסף, ישראל המשיכה להזמין ציוד צבאי בהיקפים גדולים, וכעת מתברר שחלק מההתחייבויות נמשך הרבה מעבר לתקופה שבה אמור להסתיים ההסכם הנוכחי.

המשמעות היא שהפסקת הסיוע אינה מבטלת אוטומטית את ההזמנות שכבר נחתמו. גם אם הממשל יחליט שלא להעניק לישראל מענקי רכש חדשים, העסקאות הקיימות עדיין יצטרכו לקבל מענה כספי.

יתרה מכך, חלק ממערכות הנשק המתקדמות שישראל רוכשת מארצות הברית דורשות שנים של ייצור, התאמה והכשרה. מטוסי קרב, מערכות הגנה אווירית ואמצעי לחימה מתקדמים אינם מוצרים שניתן להזמין ולקבל בתוך שבועות. החלטה על שינוי פתאומי במימון עלולה להשפיע על תוכניות הצטיידות שנבנו שנים קודם לכן.

הסוגיה מעוררת גם מחלוקת פוליטית חדשה בוושינגטון. מצד אחד ניצבים מחוקקים הסבורים כי ארצות הברית צריכה להמשיך להבטיח את יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל במזרח התיכון. מבחינתם, הסיוע הביטחוני אינו רק מחווה כלפי ישראל, אלא השקעה באינטרסים אסטרטגיים אמריקניים.

מנגד, הולך וגדל מספר הפוליטיקאים הדורשים לבחון מחדש את היקף הסיוע. בקרב הדמוקרטים נשמעת ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בעזה ועל המעורבות האמריקנית במלחמה באיראן. גם בחלקים מהמחנה הרפובליקני נשמעות קריאות לצמצם את ההוצאות על סיוע צבאי למדינות אחרות.

הנושא מקבל משמעות מיוחדת לאחר בחירות האמצע שנערכו השבוע. התחזקות הדמוקרטים בקונגרס צפויה להקשות על טראמפ לקדם את מדיניותו בתחומים שונים, ולהעניק למחוקקים המתנגדים לסיוע בלתי מותנה לישראל כוח רב יותר בדיונים התקציביים.

עם זאת, אין פירוש הדבר שכל הדמוקרטים מבקשים להפסיק את הסיוע, או שטראמפ עצמו רוצה לצמצם את שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות. יש הבדל משמעותי בין הפסקת מענקים כספיים לבין הפסקת מכירת נשק, מחקר משותף ושיתוף פעולה מודיעיני וצבאי.

למעשה, גם בישראל נשמעו בשנים האחרונות קולות התומכים בצמצום הדרגתי של התלות בסיוע האמריקני. התומכים במהלך טוענים כי ישראל היא מדינה בעלת כלכלה מפותחת ותעשייה ביטחונית מתקדמת, וכי עצמאות רבה יותר במימון הרכש הצבאי עשויה להעניק לה חופש פעולה מדיני.

אבל עצמאות כזאת עולה כסף, והרבה.

עשרה מיליארד דולר הם סכום עצום גם עבור מדינה בעלת תקציב ביטחון גדול כמו ישראל. אם ירושלים תידרש לממן אותו בעצמה, ייתכן שיהיה צורך לפרוס תשלומים על פני שנים, להגדיל תקציבים או לדחות רכישות אחרות.

גם עבור ארצות הברית אין מדובר בהחלטה פשוטה. חלק ניכר מכספי הסיוע הצבאי לישראל חוזר למעשה לתעשיות הביטחוניות האמריקניות באמצעות רכישת נשק וציוד מתוצרת ארצות הברית. צמצום חד של המענקים עשוי אפוא להשפיע גם על חברות אמריקניות ועל שרשראות הייצור שלהן.

גורם נוסף שמקשה על שינוי המדיניות הוא המחויבות האמריקנית לשמירה על יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל באזור. מחויבות זו מעוגנת בחקיקה אמריקנית, ואינה תלויה רק בהסכם הסיוע הנוכחי.

אחד הפתרונות הנבחנים בוושינגטון הוא מעבר הדרגתי ממענקים ישירים לשיתופי פעולה ביטחוניים רחבים יותר, הכוללים פיתוח וייצור משותפים של מערכות נשק, השקעות טכנולוגיות והעמקת הקשרים בין התעשיות הביטחוניות.

המודל הזה עשוי לאפשר לטראמפ להציג בפני הציבור האמריקני צמצום של הסיוע הישיר לישראל, מבלי לפרק את שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות. אלא שגם מעבר כזה דורש הסכמות תקציביות ומדיניות, ואינו פותר בהכרח את בעיית ההזמנות שכבר בוצעו.

בשלב זה לא ברור אם טראמפ מתכוון להפסיק את הסיוע עוד לפני תום ההסכם הנוכחי, להימנע מחתימה על הסכם חדש ב-2028, או להחליף את המענקים במנגנון אחר. הבית הלבן טרם הציג תוכנית מפורטת המסבירה כיצד יתבצע המהלך ומה יעלה בגורלן של התחייבויות הרכש הקיימות.

החשיפה של וול סטריט ג'ורנל ממחישה עד כמה היחסים הביטחוניים בין ישראל לארצות הברית מבוססים על מערכת מורכבת של חוזים, התחייבויות ופרויקטים ארוכי טווח, שלא ניתן לנתק בהחלטה פוליטית אחת.

טראמפ יכול להצהיר שהוא רוצה לסיים את עידן הסיוע האמריקני לישראל. אבל גם אם הממשל שלו אכן יבחר בדרך הזאת, החשבון מהעבר לא ייעלם.

נכון לעכשיו, הוא עומד על כעשרה מיליארד דולר. והשאלה הגדולה היא מי ישלם אותו - משלמי המסים האמריקנים, אזרחי ישראל, או שניהם.