הסרט החדש של ווס אנדרסון הוא הדבר האמיתי

לא מעט דברים הופנו כלפי הבמאי ווס אנדרסון, בעיקר שהוא מעקר את הדמויות שלו מרגש, אבל זה לא מה שקורה בסרטו החדש, שחוקר לא רק סיפור של משפחה או דמות מסוימת, אלא מנסה לתפוס הלך רוח של חברה ותקופה - אמריקה מוכת הפוסט טראומה של שנות החמישים.

"אסטרואיד סיטי" מתרחש בעיירה מדברית. ג'ייסון שוורצמן הוא אוגי, צלם מלחמה ואב לבן מתבגר ושלוש ילדות קטנות ומשונות. המשפחה מגיעה לעיירה כדי להשתתף בכנס מדעי לנוער חובב אסטרולוגיה וחלל, בו משתתף הבן הבכור, וודרו (ג'ייק ריאן), בתחרות המצאות לצד בני נוער אחרים. ויש גם נוכחת-נעדרת אחרת - אמם של הילדים, שמתה לפני זמן קצר ממחלה ואוגי עוד מתקשה למצוא את הרגע המתאים לחשוף זאת בפניהם. הסיפור מפגיש את הממציאים הצעירים ומשפחותיהם עם מעט התושבים המקוריים של העיירה ומכאן והלאה מתווספות לסיפור עוד ועוד דמויות, ביניהן סטנלי (טום הנקס), חמו העשיר והלא בדיוק אוהד של אוגי, השחקנית מידג' קמפבל (סקרלט ג'והנסון) שמחפשת סיפוק אמנותי ולא רק תהילה ככוכבת קולנוע וסמל מין, בתה המדענית (גרייס אדוארדס) שמפתחת קשר רומנטי בוסרי וחמוד עם וודרו ועוד.

הסיפור המרכזי בסרט הוא גרסה מצולמת למחזה, המוצגת כחלק ממחווה טלוויזיונית בשחור לבן למחזאי בדיוני. סיפור המסגרת מצרף לקלחת עוד שחקנים ודמויות, ביניהם בריאן קרנסטון כמגיש טלוויזיה, אדוארד נורטון בתור התסריטאי המדובר ואדריאן ברודי כבמאי עם תסבוכים משלו. אותה הצגה מצולמת בצבע - בעיקר חום וצבעי יסוד בגווני פסטל דהויים - כשמדי פעם הסיפור נקטע כדי לתת קונטקסט לכתיבת הסיפור ולאחורי הקלעים של היצירה, בפריים מרובע בשחור לבן. 

רשימת השחקנים הארוכה מסתכמת בהמון הופעות אורח קטנות, כשרוב הזמן אנחנו מתמקדים באוגי, במידג' ובקשר המתהווה ביניהם ובין הילדים שלהם. למרות שנראה שאין להן הרבה במשותף, שתי הדמויות מתחברות בקלות, אולי מתוך בדידות עמוקה שהם מזהים זה בזו ולהפך ואולי בגלל הדואליות של חייהן, בין החיים הפרטיים הפגומים שלהם לקריירה המרשימה ורבת ההישגים. 

אנדרסון מצליח להרכיב מעין קולאז' חכם ומהפנט במיוחד, והוא נוגע באמנות ויצירה ככוח מניע, באבל ואובדן, בתקשורת בין אנשים ובקושי לקיים אותה, וגם, אם לא בעיקר, בחרדה וההתרגשות לקראת עתיד חדש ומוזר. מדובר על סרט מצחיק וכיפי שמתעסק בכל הדברים הגדולים והרציניים האלה דרך דיאלוגים מהנים, דמויות משונות, סיטואציות מטורללות לגמרי, קצת אהבת נעורים ועוד.

הסרט לא מנסה להיות תקופתי ריאליסטי, אלא מתחייב כבר בתחילתו לעבר "עתידני" עם המצאות מדעיות מופרכות, ואכן, בשלב מסוים מגיע גם טוויסט מד"בי שמערער לגמרי את הדרך שבה הדמויות תפסו את העולם והקיום, אם תרצו ספוילר חפשו אותו כבר ברשימת הקרדיטים בפתיחה. למרות שאפשר למצוא כאן את רוב האלמנטים והשחקנים שמזוהים עם אנדרסון, יש פה גם ניסיון של היוצר לפרוץ את הגבולות המוכרים שסימן לעצמו, והוא בהחלט מצליח לעשות זאת, ולהמשיך למצב את עצמו כאחד הבמאים המסקרנים של התקופה.