מאת: שירן שפיץ : מאמנת הורים
"שותלת" תובנות ו"מצמיחה" משפחות
תחשבו על זה, ההורה דומה לשמש המדליק את הנרות (ילדיו), מאפשר להם להאיר כל אחד באורו המיוחד, וכשם שכל נר ונר שונה בצבעו, בגודלו ובאורו, כך אנו ההורים, חייבים להכיר בשוני בין ילדינו.
אני הרבה פעמים אומרת שכשנולד ילד, הרבה פעמים בעצם, נולדים 2 ילדים: הילד שדימיינו (תיארנו איך הוא יראה, במה הוא ישחק, קווי אופי, תחביבים) והילד שנולד, והרבה פעמים יש לנו פער, ושם נכנסת ההקשבה, התמיכה, העידוד והחינוך, שיגרמו לכך שהאש תהיה תמיד אש מאירה מחממת ולא שורפת. באותו הרגע, כשנצית את האור בילדינו, הנר יוכל להמשיך להאיר לבד ולחמם, בידיעה שההורה שם בכל רגע.
בכל יום, בהדלקת הנרות, נוסף עוד נר הנותן עוד אור,ֿ בעצם גם משפחתנו גדלה וכל ילד הביא ומביא איתו לעולם אור ייחודי משלו, אור מועט דוחה חושך רב, הורות זה גם חום, יחד עם קבלה והמון המון אהבה.
אמנם לחנוכה ולחינוך יש אותו שורש, ח.נ.ך, ההבדל, כמו שרשמתי בהתחלה, שבחינוך אין (למרות שהיינו רוצים) ניסים, יש רק עבודה מאוד קשה, כשבסופה ניתן לראות אפילו הרבה אור.
אחד התפקידים שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים שלא תמיד יעשו מה שהם רוצים ולפעמים (רחמנא ליצלן...) הם יעשו מה שהם לא רוצים.
אדם שטוב לו בחיים אינו מי שמקבל הכל. הרי במציאות אין דבר כזה! אדם שטוב לו בחיים הוא מי שלא עושה עניין מכך שאינו מקבל תמיד את מה שהוא רוצה ושלא סובל כל כך כשנדרש ממנו לעשות מאמץ או לוותר על משהו.
הורים רבים חושבים, בטעות, שאם יספקו לילדיהם את מה שהם רוצים - הם יהיו מאושרים. המציאות מלמדת שהורים שמוכנים לעשות הכל למען אושרם של ילדיהם, עושים בעצם את ההיפך, הם מונעים מילדיהם את האפשרות להתמודד כראוי עם תסכול וכאשר הילדים הללו יפגשו תסכול (שהוא חלק אינטגרלי מהחיים) הם יחושו אומללות וחוסר אונים כי הם מעולם לא למדו, ואין להם את הכלים להתמודד עם המציאות ועם האתגרים שהיא מזמנת.
ילד מאושר\מחונך הוא ילד שיש לו את הכלים והמסוגלות לעמוד בתסכול! תסכול הוא תגובה רגשית, המתרחשת כאשר נוצר פער בין הציפיות של האדם לבין המציאות.
הפסיכולוגיה החיובית, אשר חוקרת בעשורים האחרונות את נושא האושר, מצאה במחקרים רבים שאנשים מרגישים אושר רב יותר כאשר הם עסוקים בנתינה. אושר לא יכול להסתכם בהנאה רגעית. אושר קשור לתחושה עמוקה יותר של משמעות, של ערך, וערך מרוויחים מעשייה ומתרומה. אפשר לומר שאושר הוא תוצר לוואי של עשייה משמעותית.
אז איך נתרגם זאת באופן מעשי בחיי היום יום עם ילדינו? איך נגדל ילדים מאושרים?
נתחיל בכך שבמקום לשאול את עצמנו רק "מה עשינו עבורם היום?" נשאל את עצמנו גם "במה אפשרתי לילדים שלי לתרום? לעשות למען המשפחה? להרגיש סיפוק באמצעות נתינה ולא רק באמצעות קבלה?"
ילדים מרגישים תחושת סיפוק כאשר הם מתלבשים בעצמם, עורכים את השולחן, מוזגים בעצמם, ממלאים מים בקערה של הכלב, יוצאים איתו לטיול, משקים את העציצים, מקפלים גרביים וכדומה. ילדים מועילים גם כאשר הם מחכים בסבלנות עד שאמא תסיים את שיחת הטלפון או עד שהארוחה תהיה מוכנה.
כדאי להאיר את תרומתם, כך ירגישו משמעותיים ובעלי ערך והביטחון העצמי שלהם יתחזק.
ילד ומתבגר מאושר\מחונך הינו בעל תחושה חזקה שיש משמעות למה שהוא עושה והוא יודע שהוא נחשב ושהוא מוערך (אלפרד אדלר).
מאחלת לכם לא להפסיק לחנך כי זו הדרך הכי טובה להאיר את ילדינו.