אחות בקווי החזית: המאבק היומיומי להציל חיים במנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק

במעמקי הרכבת התחתית של ניו יורק, בשעות הלילה המאוחרות, אחות פסיכיאטרית בת 53 מובילה מאבק שקט אך מכריע. ליסה סינג, במסגרת תפקידה יוצא הדופן, מסיירת ברציפי הרכבת בין השעות 8 בערב ל-4 לפנות בוקר, כשהיא מלווה בצוות של שוטרים ועובדים סוציאליים, במטרה לאתר ולהעריך אנשים הסובלים ממחלות נפש, חסרי בית ומכורים לסמים.

"היי, אני ליסה. אני אחות," – כך היא פותחת את רוב המפגשים שלה, כשבידיה הסמכות לקבל החלטה דרמטית: האם להורות על פינוי כפוי של אדם והעברתו לבית חולים לעד 72 שעות, תחת פרוטוקול המכונה "9.58".

"היי, אני ליסה. אני אחות," – כך היא פותחת את רוב המפגשים שלה, כשבידיה הסמכות לקבל החלטה דרמטית: האם להורות על פינוי כפוי של אדם והעברתו לבית חולים לעד 72 שעות, תחת פרוטוקול המכונה "9.58"

בין חמלה לביטחון הציבור

ניו יורק מתמודדת עם משבר מורכב. מספר חסרי הבית החיים במרחבים הציבוריים ובמנהרות הרכבת התחתית הגיע לשיא היסטורי, על פי הספירה השנתית האחרונה של העיר. במקביל, בעוד שהפשיעה הכללית ברכבת התחתית ירדה, מספר התקיפות הכפיל את עצמו פי שלושה מאז 2009, עם מקרים קשים של אלימות ספונטנית כלפי נוסעים תמימים.

מאז שליסה החלה בתפקידה בספטמבר האחרון, אישה מתה לאחר שהוצתה ברכבת F בקוני איילנד, אדם נדחף אל מסילות הרכבת במנהטן, ונוסעים אחרים הותקפו, הוכו ונדקרו בהתקפות לא מתוכננות.

כתגובה, העיר הגדילה כמעט פי שלושה את מספר האחיות במשרד לטיפול בחסרי בית ושולחת יותר קלינאים כמו ליסה אל תוך מערכת הרכבת התחתית, עם הסמכות להורות על פינוי כפוי של אנשים הסובלים ממחלות נפש ואשפוזם עד 72 שעות.

רגעים מכריעים בתוך הרעש

באחד הלילות, ליסה זיהתה אישה מבוגרת שישבה על ספסל בתחנת 34th Street-Herald Square, כשהיא מנותקת מהמציאות. האישה, שחשבה שהשעה 8 בבוקר למרות שהיה כמעט 10 בלילה, סבלה מנפיחות בעין ומבליטה בראשה. היא החזיקה כמה תיקים גדולים ומיכל של אורז גולמי שנשפך על הרציף.

לאחר הערכה קצרה, ליסה קבעה שזהו מקרה של 9.58. תוך זמן קצר, פרמדיקים הגיעו והאישה, שהתנגדה לטיפול, נאזקה והועברה על אלונקה לבית החולים.

ההחלטה הייתה של ליסה בלבד. מכל האנשים שעמדו על הרציף, רק היא הייתה מוסמכת להפעיל את סעיף 9.58, והיא כבר התרגלה לתגובות שזה מעורר.

"לפעמים אני רואה את 'הפנים העדינות' של מחלת נפש לא מטופלת," אומרת ליסה, שיש לה דקות ספורות לבנות תמונה קלינית לפני שהמטופל הולך או נעלם לתוך רכבת.

בין פוליטיקה למציאות היומיומית

העבודה של ליסה מתרחשת על רקע פוליטי טעון. המאבק בחסרות בית ובחולי נפש ברחובות הערים הגדולות הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. הנשיא דונלד טראמפ הבטיח להחזיר מוסדות לחולי נפש ולהעביר חסרי בית למחנות אוהלים על חלקות אדמה גדולות. במקביל, מזכיר התחבורה שלו איים למשוך מימון פדרלי ממערכת התחבורה של ניו יורק אם רשות התחבורה לא תספק נתונים שיוכיחו שיש לה תוכנית להפחתת פשיעה.

ראש המשטרה של מערכת התחבורה בניו יורק, ג'וזף מ. גולוטה, תיאר את עבודתם של ליסה וצוותה כ"מציאת האדם הבא שעומד לדחוף מישהו אל המסילות לפני שהוא עושה זאת".

ראש המשטרה של מערכת התחבורה בניו יורק, ג'וזף מ. גולוטה, תיאר את עבודתם של ליסה וצוותה כ"מציאת האדם הבא שעומד לדחוף מישהו אל המסילות לפני שהוא עושה זאת"

הדילמות המוסריות

ליסה, שעבדה שנים כאחות בחדר מיון פסיכיאטרי, יודעת עד כמה קשה לטפל בחולים סכיזופרניים או דו-קוטביים שלא תמיד יכולים לסנגר על עצמם. היא גם יודעת שחסרות בית מחמירה כל מצב, הן מבחינה רפואית והן מבחינה פסיכיאטרית.

"מה אם היינו משאירים אותו שם?" היא שואלת את עצמה אחרי מקרים כמו זה של אדם עם זיהום חמור ברגל, שהסביר: "אל תדאגי לזה, זה בגלל שהטלפונים הניידים מחשמלים אותי."

במרבית הזמן, ליסה היא זו המובילה את השיחות על הרציפים, ולעתים קרובות היא אוהבת לעמוד קרוב, כי פחד הוא לעולם לא הרגש שהיא רוצה להעביר.

"אהבה היא מניע עצום. אני חושבת שהיא המניע מספר אחת," אומרת ליסה. "אני לא מאמינה שפחד הוא כזה."

רגע של סכנה אמיתית

באחד הלילות, בעודה עומדת על רציף צר וצפוף, ליסה הבחינה באדם שהביט בה במבט אינטנסיבי. רגע לאחר מכן, היא ראתה אותו מרים את אצבעו לגרונו, מניע אותה מצד לצד בתנועת חיתוך ואז מצביע עליה.

ליסה עצרה את הליכתה והושיטה יד לשוטר שלפניה, מרגישה את הסכנה שאנשים חוששים ממנה מתרחשת ממש מולה. היא סרקה את הרציף. היו אנשים שעמדו בקרבת מקום, פח אשפה חוסם את המרחב, רכבת שאמורה להגיע בכל רגע ולא מספיק שוטרים כדי לטפל בפינוי כפוי.

"אדוני," אמרה ליסה, מנסה להישמע רגועה כתמיד. "עשית משהו—"

"לא עשיתי," אמר האיש במהירות.

"זו רק תצפית. אתה לא בצרות, בסדר?" היא אמרה, תוך שהיא מנסה להרגיע את המצב.

לבסוף, השוטרים הנוספים הגיעו, הקיפו את האיש ואזקו אותו, מובילים אותו למעלית. זה היה מרחב קטן. ליסה והאיש עמדו כשפניהם במרחק סנטימטרים זה מזה. הדלתות נסגרו. המעלית התחילה לנוע. ליסה לקחה נשימה. "אנחנו נשיג לך עזרה, בסדר?" היא אמרה.

כך ממשיכה ליסה סינג את משימתה הלילית, שבה כל החלטה יכולה להיות הבדל בין חיים למוות, בין הזנחה לטיפול, במעמקי אחת ממערכות התחבורה העמוסות ביותר בעולם.