"תוכנית התקווה" של דה-סנטיס: תעתוע פוליטי שבולע מיליונים

בזמן שמושל פלורידה רון דה-סנטיס מתהדר ב"סיפור הצלחה מרשים", תוכנית הדגל שלו ושל רעייתו קייסי מסתבכת בשערוריה גדולה המעמידה בספק את אמינות המנהיגים ואת גורלם של אלפי תושבים פגיעים. "תקוות פלורידה" (Hope Florida), היוזמה שהושקה בהבטחה גרנדיוזית לשחרר אזרחים מתלות בסיוע ממשלתי, מתגלה כמבצע תעמולה יקר במחיר כואב.

לאחר כמעט ארבע שנות פעילות, התוכנית עטופה במסתורין. אין נתונים משמעותיים על ביצועיה, עלויותיה, או היעדים האמיתיים שלה. מחוקקים ומומחים מטילים ספק חמור בתוצאות המוצהרות, ואף יו"ר בית הנבחרים של פלורידה, דניאל פרז, רפובליקני ממיאמי, שאל בגלוי: "למה תקוות פלורידה בכלל נחוצה? יש לנו סוכנויות שאמורות לעשות את העבודה הזאת. האם הן לא מבצעות את תפקידן כראוי?"

"אנחנו עזרנו ל-30,000 אנשים להשתחרר מתלות בקצבאות וחסכנו למדינת פלורידה 100 מיליון דולר," התפאר דה-סנטיס בגאווה השבוע. אך המספרים הללו, שחוזרים על עצמם כבר עשרה חודשים, נותרים ללא הסבר, ללא פירוט, וללא הוכחות. הממשל מסרב לחשוף מי הם אותם 30,000 אנשים, היכן הם מתגוררים, או איזה תפקיד בדיוק מילאו "נווטי התקווה" ביציאתם כביכול ממעגל הקצבאות.

הסערה מחריפה עם הגילוי המזעזע שקרן "תקוות פלורידה" הפרטית קיבלה 10 מיליון דולר מהסדר משפטי עם חברת סנטן, הקבלנית הגדולה ביותר של מדיקייד בפלורידה, והעבירה את הכספים לשני ארגונים אפלים שמימנו קמפיין פוליטי נגד לגליזציה של מריחואנה. דה-סנטיס הגן על העברת הכספים בטענה שהיא "100% ראויה".

"אנחנו עזרנו ל-30,000 אנשים להשתחרר מתלות בקצבאות וחסכנו למדינת פלורידה 100 מיליון דולר," התפאר דה-סנטיס בגאווה השבוע. אך המספרים הללו, שחוזרים על עצמם כבר עשרה חודשים, נותרים ללא הסבר, ללא פירוט, וללא הוכחות. הממשל מסרב לחשוף מי הם אותם 30,000 אנשים, היכן הם מתגוררים, או איזה תפקיד בדיוק מילאו "נווטי התקווה" ביציאתם כביכול ממעגל הקצבאות

במקביל, גוף הבריאות של פלורידה הטמיע את התוכנית בכל חוזה עם ספקי מדיקייד, בהיקף כולל של 28 מיליארד דולר. הכוונה המוצהרת: "להוציא לגמר" פלורידנים ממדיקייד. אך מומחים נדהמים מהיעד הבלתי אפשרי הזה. כדי להיות זכאי למדיקייד בפלורידה, הורה במשפחה של שלושה לא יכול להרוויח יותר מ-598 דולר בחודש - הכנסה שנתית של 7,176 דולר בלבד.

"הם נמצאים בנסיבות קשות ביותר," אומרת קייטי דה-ברייר, עורכת דין למדיקייד בפרויקט הצדק הבריאותי של פלורידה. אם הם מרוויחים אפילו קצת יותר מזה, הם מאבדים את הביטוח הרפואי לחלוטין, שכן פלורידה היא אחת מעשר מדינות שסירבו להרחיב את התוכנית הפדרלית. כדי להיות זכאי לסובסידיות של חוק הטיפול בר-השגה, אותה משפחה תצטרך להכפיל את הכנסתה השנתית פי ארבעה כמעט - קפיצה בלתי אפשרית.

"צריך לשנות באופן יסודי את הכלכלה" כדי להוציא מספר משמעותי של אנשים ממדיקייד מבלי שיאבדו את הביטוח הרפואי שלהם, אומרת דה-ברייר בדאגה.

עדויות אישיות חושפות את האמת המרה מאחורי המצג הזוהר. אקשיה דייוידסון, אישה בת 50, פנתה לתקוות פלורידה כשנותרה ללא קורת גג עם בעלה הנכה ובתה הבוגרת לאחר שסיוע פדרלי לנפגעי הוריקן מילטון הסתיים. "נווטת התקווה" שלה הפנתה אותה לכנסייה ולמקלט מקומי, שלא יכלו לעזור. "זה לא שונה מכל שירות אחר שניסיתי," אמרה דייוידסון, שנאלצה לישון ברכבה או במוטל זול באורלנדו. "הנווטים לא נראו כאילו יש להם קשרים אמיתיים בארגונים שאליהם הפנו אותי."

חברת הפרלמנט אנה אסקמאני, דמוקרטית מאורלנדו, שמשרדה מתמחה בשירותי תושבים, אמרה שהיא לא מפנה פונים לתקוות פלורידה. "אני פשוט לא סומכת על כך שתהיה תוצאה," הסבירה. "המטרה של תקוות פלורידה היא לדחוף אנשים מחוץ לשירותים חברתיים. וחלק מהאנשים פשוט לא מוכנים לזה. הם במשבר."

אסקמאני מכנה את התוכנית "דוגמה לשימוש בכספי ציבור כדי לחזק עמדה פוליטית של מישהו."

דברה טנדריך, נציגה דמוקרטית ממחוז פאלם ביץ' שמנהלת ארגון ללא מטרות רווח משלה, מטילה ספק חמור במספרים. "אני לא יודעת איך 30,000 אנשים יצאו משירותים," אמרה. לדבריה, תקוות פלורידה היא סתם "שירות הפניה" דומה לקו 211 ולארגונים אחרים ללא מטרות רווח. "הם לוקחים את כל הקרדיט," אמרה על תקוות פלורידה. "הם אומרים שיש להם שותפים, אבל השותפים שלהם עושים את רוב העבודה."

עכשיו, כשעתידה של התוכנית - והמורשת של בני הזוג דה-סנטיס - מוטלים בספק, השאלה המטרידה נותרת: האם "תקוות פלורידה" היא באמת תוכנית חברתית חדשנית, או שמא כלי פוליטי שנועד לשרת רק את שאיפות מנהיגי המדינה - על חשבון החלשים ביותר?