חומוס כזירת קרב: קואופרטיב מזון בברוקלין הפך לשדה המוקשים הפוליטי של יהודי אמריקה

בברוקלין יש מעט מאוד מוסדות שמייצגים את השמאל היהודי־אמריקני כמו "פארק סלופ פוד קואופ". זה אינו עוד סופרמרקט שכונתי, אלא קואופרטיב ותיק שהפך במשך עשרות שנים לסמל תרבותי ופוליטי של ניו יורק הליברלית: מקום שבו חברים משלמים דמי חברות, עובדים במשמרות התנדבות ומנהלים ויכוחים אידיאולוגיים בין מדפי הירקות האורגניים והגבינות המקומיות.

אלא שהשבוע הפך המקום הזה למוקד של אחד העימותים הרגישים ביותר בקהילה היהודית בארצות הברית מאז פרוץ המלחמה בעזה.

ביום שלישי הקרוב צפויים חברי הקואופרטיב להצביע על הצעה להחרים לחלוטין מוצרים ישראליים הנמכרים בחנות. בפועל מדובר במספר קטן מאוד של מוצרים — מותג חומוס ישראלי, חטיפי תירס ומוצרי טיפוח — אך איש מהמעורבים אינו מתייחס להצבעה כאל דיון צרכני. מבחינת רבים מהם, זו הצבעה על עצם היחסים בין יהדות אמריקה לישראל.

ביום שלישי הקרוב צפויים חברי הקואופרטיב להצביע על הצעה להחרים לחלוטין מוצרים ישראליים הנמכרים בחנות. בפועל מדובר במספר קטן מאוד של מוצרים — מותג חומוס ישראלי, חטיפי תירס ומוצרי טיפוח — אך איש מהמעורבים אינו מתייחס להצבעה כאל דיון צרכני. מבחינת רבים מהם, זו הצבעה על עצם היחסים בין יהדות אמריקה לישראל.

מאחורי המהלך עומדים פעילים המזוהים עם תנועת החרם על ישראל, הפועלת בשנים האחרונות בקמפוסים, בארגוני חברה אזרחית ובמוקדי כוח פרוגרסיביים ברחבי ארצות הברית. בעוד שבמדינות רבות בארצות הברית נבלמו יוזמות דומות באמצעות חקיקה או לחץ פוליטי, בשכונות הליברליות של ברוקלין הן זוכות כיום לאהדה גוברת — במיוחד מאז המלחמה בעזה והעמקת הקרע סביב מדיניות ממשלת ישראל.

תומכי ההצעה טוענים כי מדובר בצעד מוסרי שנועד להפעיל לחץ אזרחי על ישראל. מבחינתם, רכישת מוצרים ישראליים בזמן המלחמה הפכה למעשה פוליטי לכל דבר. מנגד, מתנגדי החרם רואים במהלך ניסיון להלבין שנאה לישראל בתוך שיח פרוגרסיבי, וטוענים כי בסופו של דבר יהודים אמריקנים הם אלו שנמצאים תחת מתקפה.

הוויכוח חצה במהירות את גבולות הקואופרטיב והגיע אל מוקדי הכוח הפוליטיים של ניו יורק. חברת הקונגרס דן גולדמן, המייצג את המחוז שבו נמצא הקואופרטיב, תקף בחריפות את היוזמה וטען כי מדובר במהלך שמעניש בפועל את הקהילה היהודית בשם מאבק פוליטי נגד ישראל. לדבריו, תנועת החרם אינה עוסקת רק במדיניות הממשלה בירושלים, אלא מערערת על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

מולו ניצב ברד לנדר, גם הוא יהודי ופרוגרסיבי, המתמודד מול גולדמן בפריימריז הדמוקרטיים הקרובים. לנדר אמנם הודיע כי יתנגד אישית לחרם, אך סירב להגדיר אותו כאנטישמי וטען כי חרמות פוליטיים הם כלי מחאה לגיטימי בדמוקרטיה.

הפער בין שני הפוליטיקאים משקף למעשה את הקרע העמוק בתוך יהדות אמריקה עצמה. במשך שנים רבות נתפסה התמיכה בישראל כקונצנזוס כמעט מוחלט בקרב יהודים אמריקנים, גם בקרב ליברלים מובהקים. אלא שמאז המלחמות האחרונות בעזה, ובעיקר מאז מתקפת 7 באוקטובר והמערכה האזורית שהתפתחה בעקבותיה, הולכת ומתחדדת השאלה האם צעירים יהודים־פרוגרסיבים עדיין רואים בישראל חלק מהזהות שלהם.

העימות הזה מורגש במיוחד בשכונות כמו פארק סלופ — אזור שבו חיים זה לצד זה אינטלקטואלים, פעילי שמאל, אמנים ואקדמאים, רבים מהם יהודים. כאן, התמיכה בזכויות הפלסטינים כבר אינה נתפסת בשוליים, אלא כחלק מרכזי מהזהות הפוליטית המקומית. עבור חלק מהדור הצעיר, ביקורת חריפה על ישראל הפכה כמעט לתנאי להשתייכות למחנה הפרוגרסיבי.

גם רבנים ואנשי קהילה החלו להתערב בעימות. הרבה רחל טימונר, מהדמויות הבולטות ביהדות הליברלית של ניו יורק, יצאה בימים האחרונים נגד יוזמת החרם והזהירה מפני הפיכת יהודים אמריקנים למטרה עקיפה של מאבק פוליטי נגד ישראל. מבחינתה, מדובר בקו אדום שמאיים לפרק את המרקם הקהילתי העדין ממילא.

אלא שבקרב פעילי השמאל הפרוגרסיבי הטיעון הזה כבר אינו משכנע כפי שהיה בעבר. מבחינתם, התמיכה האוטומטית בישראל הפכה לסמל של פוליטיקה ישנה, בעוד שהדור החדש דורש לבחון את ישראל באותם כלים מוסריים שבהם הוא בוחן כל מדינה אחרת.

לכן ההצבעה הקרובה בפארק סלופ גדולה בהרבה ממדפי חומוס או ממוצרי טיפוח. היא הפכה למבחן עומק עבור יהדות ניו יורק — ואולי עבור יהדות אמריקה כולה. השאלה האמיתית שתעמוד מאחורי הפרגוד איננה אם לקנות מוצרים מישראל, אלא האם הקשר הרגשי, הפוליטי והזהותי בין יהודי ארצות הברית לישראל עדיין מחזיק מעמד.

כי בסופו של דבר, זה כבר מזמן לא ויכוח על חומוס.

זה ויכוח על עתידה של הזהות היהודית באמריקה.