ניו יורק: ממדאני מבטיח להגן על היהודים - אבל נשאר אנטי ציוני

אחרי חודשים של עימותים עם חלקים מהקהילה היהודית בניו יורק, ראש העיר זוהרן ממדאני הציג השבוע את מה שעיריית ניו יורק מגדירה כתוכנית העירונית המקיפה הראשונה מסוגה למאבק באנטישמיות. התוכנית כוללת מיליוני דולרים לאבטחת בתי כנסת ומוסדות יהודיים, הרחבת החינוך לשואה, סיוע לנפגעי פשעי שנאה ותוכניות שנועדו להבליט את התרומה היהודית לעיר.

אלא שמאחורי רשימת ההשקעות מסתתרת מחלוקת גדולה בהרבה: התוכנית אינה מאמצת הגדרה רשמית של אנטישמיות, וכמעט שאינה נכנסת לשאלה הנפיצה ביותר בניו יורק של השנים האחרונות - מתי אנטי־ציונות ושנאה כלפי ישראל הופכות לאנטישמיות.

לפי התוכנית, העיר תשקיע 6.4 מיליון דולר במענקים לארגונים העוסקים במניעת פשעי שנאה ובסיוע לנפגעים, ועוד מיליון דולר יחולקו לטובת שיפור האבטחה הפיזית של בתי כנסת, בתי תפילה ועמותות שנחשבות פגיעות. במקביל, העיר מתכוונת להרחיב ביקורי תלמידים במוזיאון המורשת היהודית, להשקיע שני מיליון דולר בהשלמת אנדרטת השואה בקווינס ועוד 2.5 מיליון דולר במרכז חדש לתרבות יהודית במרכז ברוקלין.

כמה ארגונים ומנהיגים יהודים בירכו על הכסף שיופנה לאבטחת מוסדות יהודיים, על הרחבת לימודי השואה ועל המאמץ להכניס את ההיסטוריה היהודית לתוכניות החינוך. אחרים טענו כי אי אפשר להציג תוכנית מלאה נגד אנטישמיות בלי להתמודד בצורה מפורשת עם השאלה של אנטי־ציונות ועם רטוריקה נגד ישראל. בהודעה שפרסמו כמה ארגונים יהודיים נטען כי התוכנית כוללת צעדים חיוביים, אך אינה עוסקת מספיק במה שהם רואים כקשר בין דה־לגיטימציה של ישראל לבין פגיעה ביהודים בניו יורק.

ממדאני אמר עם הצגת התוכנית כי "לאנטישמיות אין מקום בניו יורק", והדגיש כי יהודי העיר צריכים להיות "בטוחים, מוערכים ומוגנים". התוכנית עצמה בנויה סביב שבע מטרות, בהן מניעת אלימות על רקע שנאה, חינוך על ההיסטוריה היהודית והשואה, תמיכה בנפגעים, הגנה על מוסדות יהודיים וקיום קשר שוטף עם קהילות יהודיות מכל גוני הקשת האידיאולוגית.

אבל דווקא מה שלא נמצא במסמך הפך מיד לסיפור.

התוכנית אינה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, הידועה כהגדרת אייהרא, ואינה מאמצת למעשה שום הגדרה יחידה. במסמך נכתב כי ניו יורק יכולה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה כדי להילחם באנטישמיות "מבלי להזדקק לאימוץ הגדרה" אחת של התופעה. אנשי הממשל העירוני אמרו שהם מעדיפים להסתמך על כמה מסגרות שונות, בדומה לאסטרטגיה הפדרלית שפורסמה בתקופת ממשל ביידן.

הנקודה הזאת רגישה במיוחד משום שממדאני עצמו ביטל בתחילת כהונתו כמה צווים שעליהם חתם קודמו, אריק אדמס. אחד מהם אימץ עבור העיר את הגדרת אייהרא, שמכירה גם בכמה צורות של שלילת זכותה של ישראל להתקיים או החלת סטנדרטים כפולים עליה כדוגמאות אפשריות לאנטישמיות. צו אחר נועד למנוע מעובדי העירייה להשתמש בסמכותם כדי לקדם חרם על ישראל. צו נוסף עסק בבחינת הגבלות על הפגנות מאיימות מחוץ לבתי תפילה. ממדאני ביטל את הצווים במסגרת ביטול רחב יותר של צווים שאדמס פרסם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום פדרלי, ולא רק צווים שעסקו בישראל או ביהודים.

הביטול עורר אז ביקורת מצד שורה של ארגונים יהודיים בניו יורק. בהודעה משותפת שפורסמה לאחר כניסתו של ממדאני לתפקיד, גופים בהם הפדרציה היהודית של ניו יורק, הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי־אמריקאי והאיחוד האורתודוקסי הביעו דאגה מביטול הצווים הנוגעים להגדרת אנטישמיות ולחרם על ישראל, אף שבירכו על החלטתו להשאיר על כנו את המשרד העירוני למאבק באנטישמיות.

כעת, עם פרסום התוכנית החדשה, הוויכוח הזה חוזר למרכז הבמה.

כמה ארגונים ומנהיגים יהודים בירכו על הכסף שיופנה לאבטחת מוסדות יהודיים, על הרחבת לימודי השואה ועל המאמץ להכניס את ההיסטוריה היהודית לתוכניות החינוך. אחרים טענו כי אי אפשר להציג תוכנית מלאה נגד אנטישמיות בלי להתמודד בצורה מפורשת עם השאלה של אנטי־ציונות ועם רטוריקה נגד ישראל. בהודעה שפרסמו כמה ארגונים יהודיים נטען כי התוכנית כוללת צעדים חיוביים, אך אינה עוסקת מספיק במה שהם רואים כקשר בין דה־לגיטימציה של ישראל לבין פגיעה ביהודים בניו יורק.

מנגד, תומכי הגישה של העירייה טוענים שאימוץ הגדרת אייהרא עלול ליצור בעיות אחרות. מבקרי ההגדרה טוענים כי היא רחבה מדי וכי ניתן להשתמש בה כדי לסווג ביקורת פוליטית לגיטימית על ישראל כאנטישמית. לצד אייהרא קיימות הגדרות חלופיות, בהן "מסמך נקסוס" ו"הצהרת ירושלים", שמבקשות ליצור הבחנה ברורה יותר בין שנאה כלפי יהודים לבין ביקורת על ממשלת ישראל או התנגדות לציונות.

הוויכוח אינו תיאורטי. על פי נתונים שהציגה העירייה, יהודים מהווים כ־12 אחוז מתושבי ניו יורק, אך היו יעד לחלק גדול במיוחד מפשעי השנאה המדווחים בעיר. לפי הנתונים שפורסמו לצד התוכנית, ב־2026 נמשכה העלייה בתקריות אנטישמיות, ובשבעת החודשים הראשונים של השנה היו יהודים הקורבנות בכ־57 אחוז מפשעי השנאה שדווחו בעיר.

בשנים האחרונות גם הפכו הפגנות מחוץ לבתי כנסת לאחד ממוקדי העימות. חלק מההפגנות נערכו מול אירועים שעסקו בנדל"ן בישראל וביהודה ושומרון, ובכמה מהן נשמעו קריאות שעוררו זעם בקרב יהודים מקומיים. מועצת העיר העבירה השנה חוק המחייב את המשטרה לגבש תוכנית ליצירת אזורי חיץ כאשר הפגנות ליד בתי תפילה כוללות הטרדה, איומים או אלימות. ממדאני, שהביע חששות בנוגע להגבלת חופש המחאה, אפשר לחוק להיכנס לתוקף בלי לחתום עליו.

ממדאני ממשיך במקביל להחזיק בעמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל. הוא האשים את ישראל בביצוע רצח עם בעזה, תמך בעבר בחרם על ישראל ואמר כי אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע לניו יורק בנסיבות שבהן צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי יהיה בר־אכיפה, העיר תפעל בהתאם לחוק. מבקריו טוענים שהעמדות האלה מקשות עליו לשכנע חלקים מהקהילה היהודית כי הוא מסוגל להפריד בין מאבקו במדיניות ישראל לבין האווירה כלפי יהודים בעיר; ממדאני מצדו דוחה את הטענה שביקורתו על ישראל היא ביטוי לאנטישמיות.

התוצאה היא מצב כמעט פרדוקסלי: ממשל ממדאני מקצה כעת סכומים משמעותיים להגנת יהודים, בתי כנסת ומוסדות יהודיים, ובמקביל מסרב להחזיר את ההגדרה שאימץ קודמו או את ההגבלות שהטיל על חרם נגד ישראל.

מבחינת העירייה, אין כאן סתירה. המסר שלה הוא שאפשר להגן על יהודים מפני שנאה ופשע גם בלי להפוך את היחס לישראל למבחן המרכזי להגדרת אנטישמיות.

מבחינת המבקרים בקהילה היהודית, דווקא שם נמצאת הבעיה: בעיר שבה חלק גדול מהעימותים האנטישמיים של השנים האחרונות כרוכים גם בישראל, בציונות ובמלחמה בעזה, הם טוענים שאי אפשר להילחם באנטישמיות מבלי להכריע לפחות חלק מהשאלה היכן מסתיימת ביקורת פוליטית - והיכן מתחילה שנאה כלפי יהודים.

וממדאני, לפחות בתוכנית הראשונה שלו למאבק באנטישמיות, בחר להשאיר את הקו הזה פתוח.