הריאליטי החדש שמציג גברים שמנסים לשפר את הביטחון העצמי דרך ריקוד חשפנות בלבוש מינימלי

לאחרונה עלתה בארה"ב תוכנית הריאליטי "מחפשים את מג'יק מייק" בהובלתו של השחקן אדם רודריגז. התוכנית עוקבת אחרי חבורת גברים אמריקאים שמבקשים ללמוד את סודות ה"מג'יק מייק" ולשפר את הביטחון העצמי שלהם דרך ריקודי חשפנות בלבוש מינימלי. הזוכה הגדול, שגם ישלשל לכיסו 100 אלף דולר, יהיה זה שעשה את ההתפתחות הפנימית המרשימה ביותר ו"ימצא הכי הרבה קסם בתוך עצמו", או משהו בסגנון.

כבר מהתיאור הקצר הזה ניתן להבין עד כמה הריאליטי הזה דבילי. עכשיו, אני האחרונה שאתנגד לטמטום בריאליטי – מבחינתי זו ברכה, וגם הרבה פעמים מה שהופך ריאליטי רגיל ונשכח לאחד מוצלח באמת. הרי מה שעושה את "טו הוט טו הנדל" ("חם, לוהט, רותח!"), למשל, לכה פופולרי - הוא הטמטום המובנה שלו. ואכן, "מחפשים את מג'יק מייק" לא בוחלת באמצעים: לא עוברות חמש דקות מפתיחת הפרק הראשון עד שכל גברברי העונה יורדים לתחתונים, ותוך עשרים דקות הם כבר מתקרבים עם אזורי החלציים שלהם באופן כמעט מטריד לפניהן של נשים. הופעה חיצונית מועלית על נס, קוביות בבטן מהוללות, כריזמה וגלגלונים מתקבלים בברכה, והכל תחת כותרות על הגילוי העצמי והצמיחה האישיותית, אלא מה.

האם זה טראשי? מאוד. האם זה כיף? לא מספיק. כן, הבעיה של "מחפשים את מג'יק מייק" היא לא שהיא לא חכמה - אף אחד לא ציפה ממנה מראש להיות טלוויזיית איכות. להפך, עקב האכילס הגדול ביותר של סדרת הריאליטי הזאת הוא שהיא לא *מספיק* מטומטמת, וכפועל יוצא מכך, היא גם לא מספיק כיפית או מעניינת. היא מתרכזת הרבה יותר מדי בפסאדה של עזרה עצמית, מציגה את עצמה כמסע גילוי פנימי משמעותי ולוקחת את עצמה ברצינות יתרה. עדיף היה אם כל הסצנות היותר רציניות האלה היו יורדות בעריכה לחלוטין, ואם הריאליטי הזה היה צוחק על עצמו קצת יותר. כך היינו נשארים עם כל הכיף ועם קצת פחות קרינג'.

כי, ברצינות, אף אחד לא היה צריך עוד סדרה על גברים שמחפשים את הגבריות שלהם, תודה רבה. מהצד השני, סדרות לשים ברקע בזמן קיפול כביסה זה מצרך שתמיד טוב שיהיה. לצערי, "מחפשים את מג'יק מייק" משעממת מדי אפילו בשביל זה. חבל על הזמן שלכם ועל תאי המוח. עדיף לכם לשמוע פודקאסט, תאמינו לי (ולא את זה של מג'יק מייק, אם זה לא היה ברור).