הירי יתחיל מחדש - טראמפ מציב אולטימטום לאיראן: עמדו בהסכם, או שנחזור לפגוע בכם

ברגעים שבהם העולם מנסה לנשום לרווחה, מתוך תקווה שההתנגשות הגרעינית נמנעה לפי שעה, מגיעה תזכורת חדה: ההפוגה איננה שלום, וההסכם, אם אכן יש כזה, שברירי עד מאוד. יום רביעי, 9 באפריל 2026, עשוי להיזכר כיום שבו הלהבות נחלשו מעט, אך גם כיום שבו הבהיר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי המכונה הצבאית האמריקאית נותרה דרוכה, והאפשרות לחידוש האש רחוקה מלהיעלם.

"כל האוניות, המטוסים והכוחות הצבאיים של ארצות הברית, יחד עם תחמושת ואמצעי לחימה נוספים, יישארו במקומם, בתוך איראן וסביבה, עד שההסכם האמיתי שהושג יקוים במלואו", כתב טראמפ ברשת החברתית טרות' סושיאל, בפוסט שהדהד הרבה מעבר לוושינגטון. "אם, מסיבה כלשהי, הוא לא יקוים, דבר שסביר מאוד שלא יקרה, אז הירי יתחיל מחדש, גדול יותר, ואף אחד לא ראה דבר כזה מעולם".

המסר הזה לא נועד רק לאיראן. הוא כוון גם לישראל, לרוסיה, לסין ולכל שחקן אזורי ובינלאומי שעוקב בדריכות אחר ההתפתחויות. אלא שמאחורי הרטוריקה המאיימת מסתתרת בעיה עמוקה בהרבה: שני הצדדים מציגים גרסאות שונות לחלוטין באשר למה שסוכם בפועל.

בפועל נוצר מצב שברירי במיוחד: לא מלחמה כוללת, אך גם לא שלום; לא הסדרה, אך גם לא ניתוק מוחלט. הכוחות נותרו במקומם, אמצעי הלחימה לא הוסרו, והדריכות נמשכת בכל החזיתות. די בתקרית אחת, בפרשנות אחת סותרת או בהחלטה אחת פזיזה, כדי למוטט את שיווי המשקל העדין שנוצר.

זו אולי הנקודה המסוכנת ביותר במשבר הנוכחי. לא רק הנשק, לא רק האש, ולא רק הדיפלומטיה המתפוררת, אלא הפער הגלוי בין הנרטיבים. טראמפ הכריז בנחרצות כי איראן הסכימה להפסיק את העשרת האורניום. מנגד, מוחמד באקר קאליבאף, יושב ראש הפרלמנט האיראני, הכחיש זאת מיד והבהיר כי הפסקת האש אינה כוללת ויתור על המשך ההעשרה.

אין מדובר כאן במחלוקת פרשנית שולית או בוויכוח משפטי יבש. זו סתירה מהותית בין שתי תפיסות שונות של אותן הבנות, סתירה שעלולה לאפשר לכל אחד מן הצדדים להגדיר כרצונו מהי "הפרה". אם איראן תמשיך להעשיר אורניום בטענה שהדבר מותר לה, וארצות הברית תציג זאת כהפרת הסכם, השאלה אינה רק מי צודק, אלא מי יעצור את מה שעלול לבוא מיד אחר כך.

בפוסט נוסף הבהיר טראמפ: "לא נשק גרעיני, ומצר הורמוז יישאר פתוח ובטוח". אלא שגם הניסוח הזה אינו מיישב את הסתירה, אלא רק מדגיש אותה. מצר הורמוז, עורק האנרגיה החיוני שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט העולמית, שב ומופיע לא כסמל ליציבות, אלא כתמרור אזהרה. אם המעבר הימי הזה ייחסם, גם המרחב הדיפלומטי שנותר ייסגר כמעט מיד.

בתוך כך מתפתחת זירה נוספת, מקבילה, שמשפיעה ישירות על סיכויי המגעים: לבנון. ישראל החריפה ביום רביעי את מתקפותיה בשטח לבנון במהלך צבאי שתואר כחמור במיוחד, ובמהלכו נהרגו מאות בני אדם. מבחינת טהראן, שנשענה לאורך שנים על "ציר ההתנגדות" ובמרכזו חיזבאללה, מדובר בפגיעה עמוקה וכואבת במיוחד.

על הרקע הזה הודיעה איראן כי "לא יהיה סביר להמשיך בשיחות לקראת הסכם קבע עם ארצות הברית" בנסיבות שנוצרו. אין זה בהכרח סירוב מוחלט, אלא מסר פוליטי מחושב היטב. טהראן מבהירה כי כל עוד ישראל ממשיכה לפעול בעוצמה, גם וושינגטון לא תוכל לצפות לשקט בזירה המדינית.

גם בישראל, מן העבר האחר, גוברת אי-הנחת. ההבנות שהושגו, גם אם מדובר בהפוגה זמנית בלבד, לא נוסחו בהסכמתה הישירה של ירושלים. ישראל לא הייתה שותפה מלאה לשולחן, וככל שמתחדדת האפשרות שאיראן תוכל להמשיך להעשיר אורניום גם תחת מסגרת של "הפסקה", כך מתחזקים סימני האזהרה גם בדרג המדיני והביטחוני בישראל.

ההפוגה עצמה הוגדרה כזמנית, חלון של שבועיים שנועד לאפשר התארגנות לקראת הסכם מקיף יותר. אלא ששבועיים הם פרק זמן קצר מאוד כשמדובר במשבר גרעיני, בפערי אמון בני עשרות שנים ובמאזן כוחות אזורי נפיץ. שני הצדדים אמנם ממשיכים לדבר, אך הם אינם מסכימים אפילו על משמעות המילים שבהן הם משתמשים. ארצות הברית מציגה את המהלך כהישג מדיני וביטחוני דרמטי; איראן מציגה אותו כהוכחה לעמידתה האיתנה.

בפועל נוצר מצב שברירי במיוחד: לא מלחמה כוללת, אך גם לא שלום; לא הסדרה, אך גם לא ניתוק מוחלט. הכוחות נותרו במקומם, אמצעי הלחימה לא הוסרו, והדריכות נמשכת בכל החזיתות. די בתקרית אחת, בפרשנות אחת סותרת או בהחלטה אחת פזיזה, כדי למוטט את שיווי המשקל העדין שנוצר.

ובינתיים, באולמות הפרלמנט בטהראן, ברחובות ביירות ההרוסים ובמסדרונות הפנטגון, כולם ממתינים לראות מי יתעקש על גרסתו ומי יידרש לסגת ראשון. משום שזו המשמעות האמיתית של הסכם שאין לו נוסח מוסכם: לא הסכם של ממש, אלא ספירה לאחור.