לוס אנג'לס: חטוף מדבר והקמפוס מגנה - כך הפכה עדות משבי החמאס לעבירה פוליטית

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ב־14 באפריל, ביום השואה, הוזמן שם־טוב לדבר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. האירוע, שאורגן על ידי ארגון הילל המקומי ומרכז נזריאן לחקר ישראל, נועד להביא עדות אישית: סיפור של הישרדות, של שבי, של חזרה לחיים. לא הרצאה פוליטית, לא עימות — עדות.

ימים ספורים לאחר מכן, מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה — גוף המייצג עשרות אלפי סטודנטים — פרסמה מכתב גינוי.

עומר שם־טוב לא הגיע לקמפוס כדי לנהל ויכוח גיאופוליטי. הוא הגיע לספר מה עבר עליו. אבל עצם הסיפור, כך מתברר, כבר אינו ניטרלי.

המילים לא היו מקריות. העדות הוגדרה כ"נרטיב חד־צדדי". עצם הזמנתו של שם־טוב תוארה כ"פלטפורמה סלקטיבית" שמטשטשת "מציאות רחבה יותר של אלימות". במילים אחרות: לא רק המסר בעייתי — גם עצם הנוכחות.

זו נקודת השבר. כי כאשר עדות של אדם שנחטף והוחזק בשבי הופכת ל"נרטיב", משהו עמוק השתנה בשיח.

המכתב לא עצר שם. הוא כלל האשמות רחבות כלפי ישראל, תוך שימוש במונחים חריפים של ארגוני זכויות אדם. בכך, הפכה עדותו של שם־טוב — אדם פרטי, קורבן — לחלק ממסגרת פוליטית רחבה שלא ביקש להשתייך אליה.

המשמעות ברורה: לא מדובר רק בביקורת על מדיניות, אלא בהסטת הדיון מהאדם אל האידיאולוגיה.

ארגון הילל באוניברסיטה לא ניסה לרכך את התגובה. מנהלו הבהיר כי אין על מה להתנצל. מבחינתו, הגינוי אינו ביטוי לדיון אקדמי — אלא דחייה של עצם האפשרות להקשיב.

גם הנהלת האוניברסיטה בחרה לעמוד מאחורי האירוע. דובר המוסד הדגיש כי מדובר במסר של חוסן וכבוד אנושי — ערכים שהאוניברסיטה מחויבת להם. קנצלר האוניברסיטה עצמו השתתף באירוע והציג את שם־טוב בפני הקהל.

הפער בין ההנהלה לבין מועצת הסטודנטים מדגיש את עומק הקרע: בין תפיסה של אקדמיה כמרחב פתוח — לבין תפיסה הרואה בו זירה אידיאולוגית.

המקרה הזה אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מתופעה רחבה יותר, שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות בקמפוסים בארצות הברית. מאז 7 באוקטובר, השיח סביב ישראל הפך רווי מתחים, ולעיתים — בלתי סובלני לקולות שאינם מתיישרים עם קו מסוים.

במקביל, מתנהלים הליכים משפטיים נגד האוניברסיטה בטענה לאי־הגנה מספקת על סטודנטים ואנשי סגל יהודים. השאלה אינה רק משפטית — אלא ערכית: עד כמה מוסדות אקדמיים מצליחים לשמור על עקרונות של חופש ביטוי, כאשר המציאות הפוליטית נכנסת בשעריהם.

כי בסופו של דבר, הסיפור כאן אינו רק על עומר שם־טוב. הוא על גבולות השיח.

מה קורה כאשר עדות אישית — שאינה תעמולה, אלא חוויה — נתפסת כאיום? מה קורה כאשר הקשבה עצמה הופכת לעמדה פוליטית?

שם־טוב לא הגיע לקמפוס כדי לנהל ויכוח גיאופוליטי. הוא הגיע לספר מה עבר עליו. אבל עצם הסיפור, כך מתברר, כבר אינו ניטרלי.

וזו אולי הנקודה המטרידה ביותר: לא שהקמפוס מתווכח — אלא שהוא מתקשה להקשיב.

יש סוג של דחייה שאינו מתבטא בסיסמאות או אלימות, אלא בשפה מנומסת, מוסדית, עטופה במונחים של צדק. דחייה שאינה תוקפת ישירות — אלא ממסגרת מחדש את המציאות כך שקול מסוים הופך בלתי לגיטימי.

כשהשפה הזו מופנית כלפי מי ששרד שבי, היא כבר אינה רק שיח — אלא בחירה.

עומר שם־טוב דיבר. האוניברסיטה אפשרה לו. אבל עצם העובדה שהדבר עורר גינוי רשמי — היא עדות בפני עצמה.

לא למה שקרה בעזה. אלא למה שקורה באקדמיה.